אני לא יודע כמה מועדוני כדורגל פורקו והוקמו מחדש כל כך הרבה פעמים שכדאי שיירשמו בספר השיאים של גינס — אבל אין ספק שדינמו סנקט פטרבורג היא מועמדת רצינית.

הדרבי הנצחי של בלגרד- בעוד הכדורגל האירופי חוזר לחיינו עם יציעים ריקים, בדרבי הנצחי בסרביה שכחו מהקורונה לשעה וחצי – כ-25 אלף איש הגיעו לחצי גמר הגביע: פרטיזן מול הכוכב האדום

הכדורגל יוצא מההסגר, אבל במצב קצת שונה. כבר התרגלנו ליציעים ריקים ולחגיגות שערים קצת מוגבלות או ריקודי פולחן כחלופה. אבל אחד החסרונות הבולטים הוא לחיצות היד וזה גרם לי לחשוב ולתהות מתי התחיל הסיפור הזה של לחיצות ידיים בתחילת המשחקים ולמה.

רצפים ודומיננטיות זה משהו שקיים בכדורגל הרבה זמן, אז יצאתי לבדוק על הקבוצות שהצליחו לשבור את ההגמוניה של קבוצה אחרת

לאחר שחלק מהליגות (כמו הולנד וצרפת) הודיעו על סיומן, בעוד שאצל שאר הליגות לא ברור עדיין מה יעלה בגורלן, זה זמן מספיק טוב לסכם את העונה. והפעם - הפריצות.

שם זה כבר היה ברור. One does not simply walk into Anfield. אם אתה לא נכנס לשם בתחושת יראה, בידיעה שזהו הגיהנום עלי אדמות לקבוצת חוץ, אל תכנס לשם בכלל.

בזמן שהעולם מתמודד עם הקורונה, וגם אוהדי הספורט מנסים למלא את החסר בתקופה שבה אין (כמעט) בכלל אירועי ספורט בעולם, ידיעה אחת יחסית עברה בשקט – ראדומיר אנטיץ', מאמן העבר הסרבי, הלך לעולמו לפני כחודש, לאחר מחלה, כשהוא בן 71. האיש היחיד בהיסטוריה שלא רק שאימן גם את ברצלונה, ריאל מדריד ואתלטיקו מדריד, אלא גם נותר אהוב בכולן ומוערך על ידי האוהדים. בטור הבא אנסה לגעת בנקודות המשמעותיות בחייו.

פרק 3 יעסוק באינטר ובבאיירן מינכן, שתי הקבוצות המוצלחות ביותר של עונת 2009-10, שעשו שתיהן חלון העברות מדהים באותו הקיץ.

מכיוון שאף אחד, אבל באמת אף אחד, לא יודע איך יראה חלון ההעברות הראשון בעידן הקורונה, החלטתי ללכת קצת יותר מעשור לאחור אל קיץ 2009. מעבר לסמליות והבנאליות של ללכת עשור לאחור, חלון ההעברות שלפני עונת 2009/10 היה מעניין מכיוון שהוא פשוט שינה את הכדורגל. בפרק הראשון סקרנו את מקומות 10-6 והפעם הטופ 5.

אולי זה נראה דימיוני, אבל יכול להיות שהמשבר הכלכלי יגרום לשינוי במבנה הליגות באירופה