כמו שבתחנות הרדיו יערכו את מצעדי העשור במוזיקה, אני גאה להציג בפניכם את מצעד המשחקים הגדולים בליגת האלופות בעשור השני של שנות ה-2000. ועכשיו, לחלק הראשון של המצעד: מקומות 11-20

פרו ורצ'לי, אימפריית העבר של הסרייה א' ניצבת בפני האתגר הגדול בתולדותיה - החזרה לליגה הראשונה באיטליה.

רגע אחרי העונה המטורפת שהייתה לנו בליגת האלופות ורגע לפני שהעונה החדשה במפעל מתחילה ישבתי כדי לבצע את המשימה הבלתי אפשרית: למצוא מגמות בכאוס, לחזות את הבלתי צפוי ולמצוא הגיון במהפכים.

אם זכייה באליפות עם קבוצה מפתיעה היא ערובה לכך שהמאמן הוא טוב? גאון? אדיר ובטוח יכול להצליח במקומות אחרים? אולי. אבל כמו שהסיפורים של המאמנים הבאים יכולים להעיד, זכייה באליפות היסטורית עם קבוצה קטנה או יחסית נחותה לעומת יריבותיה אינה מבטיחה הצלחה כלשהי בעתיד.

הקבוצה המעניינת ביותר בליגה הבלגית העונה מבחינתי ההיא דווקא העולה החדשה ומיודעתנו מהעבר - מכלן.  כזכור, ימי הזוהר של המועדון היו בסוף שנות ה-80'

אין שחקן שלא רואה בקבוצה מסוימת את פסגת כל השאיפות. בשביל חאמס רודריגז - ריאל מדריד תמיד היה המועדון לו הוא לעולם לא יוכל לסרב.

כל מאמן היה חושב פעמיים לפני שהוא היה מחליט לרשת את מקומו של סארי על הקווים של הסטמפורד ברידג', אך פרנק למפארד הוא לא כל מאמן.

חלון ההעברות של הקיץ האחרון מתאפיין בשמועות על שחקנים שחוזרים לקבוצתם אחרי עונה אחת, בשמועות על סיבובי פרסה כאלה, או סתם בקבוצות שמוצאות את עצמן מוכרות במחירי הפסד

אז האם יש סיכוי שהכדורסל עושה צעדים ראשונים במאבק אמיתי מול הכדורגל על תואר המשחק הפופולארי בעולם? אין צורך להרחיק לכת עד לשם, אבל העובדה שאנחנו באמצע הקיץ וההעברות שכולם מדברים עליהן הן העברות לליגה שתתחיל עוד 3 וחצי חודשים, מציגה לא רק את זה שליגת הNBA נמצאת בצמיחה מדהימה באמריקה ובשאר העולם, אלא גם את המצב הקצת עגום של הכדורגל האירופי.

בין סאגת הרכישות, העזיבות והגישושים אחר יורשים פוטנציאלים יש רק אדם אחד שיכול להנהיג את צמיחתו של הדור החדש והנוצץ בבאיירן מינכן והוא לרוי סאנה, הווינגר של מנצ'סטר סיטי שנמצא בימים אלו במגעים עם הבוואריים.