בסקוטלנד ובסרביה כבר בקושי זוכרים מתי ההמנון הלאומי שלהן התנגן כמה דקות טרם שריקת הפתיחה למשחק במסגרת היורו. בנבחרת מהאי הבריטי מחכים כבר 25 שנים לשחק סוף סוף באליפות היבשתית ובכללי כבר 23 שנים בטורניר גדול ואילו במדינה מהבלקן מחכים להופעה של הנבחרת הלאומית ביורו כבר 21 שנים. אבל ביורו 2021 יש מקום רק לנבחרת אחת מבין השתיים הנ"ל.

כשהסתיימו משחקי פלייאוף האלופות והליגה האירופית, התבשרנו שמכבי תל אביב וב"ש יהיה ממוקמות בדרג השלישי, האמת? חשבתי שזה נחמד, אבל לא באמת שמחתי. למה? זה פשוט מאוד. הזיכרון שלי מההופעה הקודמת בליגה האירופאית.

מבחינת כל מה שקשור לכדורגל, העיר סנטיאגו דה קומפוסטלה לא ממש נודעת. זה די הגיוני בהתחשב בכך שמדובר בעיר קטנה עם פחות מ-100 אלף תושבים כיום, שבילתה רק ארבע עונות בליגה הבכירה בספרד. אבל למרות זאת, אוהדי כדורגל רבים ברחבי העולם זוכרים את השם שלה טוב מאוד, בגלל ביקורו של שחקן אחד מיוחד.

הרגע הכן הזה, של שחקן שכל עולמו באותה שנייה הוא להשיג את המטרה, עשה שירות מדהים לערן זהבי ולנבחרת כולה. כגיבור הטראגי של הסיפור, היה רחוק ערן זהבי מילימטר אחד מלהפוך לעוד בדיחה עוקצנית של אוהד ישראלי מצוי ורווי אכזבות.

באוגוסט 2019 הכריז כריסטיאנו רונאלדו: "ההבדל ביני לבין ליאו מסי הוא שאני זכיתי בליגת האלופות עם קבוצות שונות והצלחתי ביותר מקבוצה אחת". במהלך השנים שמעתי לא מעט אנשי ספורט מתעסקים בעניין הזה. הרבה מהם אכן טוענים ששחקן הופך לאגדה כאשר הוא מצליח ביותר מקבוצה אחת. ואני, בכל פעם מחדש, מרגישה זעם שעולה בי ותחושה כי הנאמנות והלב איבדו את תפקידם המרכזי בעולם הספורט.

אופ"א בנתה שיטת ניקוד לדירוג של כל הקבוצות באירופה על מנת להתאים את הישגי הקבוצות למסלול האירופי אותו תצטרך כל קבוצה לעבור. שיטת הדירוג משפיעה ישירות על רמת היריבות אותן מקבלת כל קבוצה, על כמות הקבוצות אותן שולחת כל מדינה, על המפעלים אליהם מגיעות הקבוצות ועל הסיבובים אליהם הקבוצות משויכות בתחילת כל עונה.

בואו ננסה להיכנס לכמה מהסיפורים מאחורי ההישגים ואולי נצליח לנתח איך הגיע המאמן להיות אחת מהדמויות המצליחות, אך גם השנויות במחלוקת בקרב חובבי הכדורגל.

זה היה גמר טוב בין שתי קבוצות מצוינות, שחקנים איכותיים, כוכבים וכו', כמה הזדמנויות לא רעות ויכולת גדולה של נוייר, ובסופו של דבר, 0-1 קטן גרמני ויעיל (משער נגיחה של צרפתי). לא הייתי אומר שזה היה גמר משעמם, אבל אם יום אחרי הגמר בקושי חשבתי עליו, מה יהיה מקומו בהיסטוריה בעוד כמה שנים?

במשחק הכי קרוב למיניארסו, לפחות עד שהגיעה השמינייה של באיירן מול ברצלונה. סילבה הוא שוב הקפטן, אבל, הסיפור הגדול יותר הוא שוב ניימאר, זה שחובת ההוכחה היא עליו.

ניתן לראות ששלושה מהמאמנים של הקבוצות שהגיעו לשלב חצי-הגמר, ושני המאמנים שהעפילו לגמר, הם גרמניים. נשאלת השאלה, מה ניתן ללמוד על ההתפתחויות שעבר הכדורגל הגרמני בשנים האחרונות?