ישראל הוא אוהד מיוחד, הוא אוהד שרוף של הליגה הטובה בעולם, ליגת האלופות – ישראל אוהב לנסוע לראות משחקי ליגת אלופות ובכל שנה הוא מבקר באחד האיצטדיונים באירופה! ישראל חבר של המשפחה שלי, והוא ישתף אותנו בסיפוריו מהאיצטדיונים בהם הוא בילה.

בחרתי להתמקד בכתבה הזו במה שאני מגדיר כתור הזהב של הקבוצות ממזרח אירופה במפעלים האירופיים. תקופה בה איכות וכמות ההישגים שלהם הייתה הכי גבוהה. זה גם חפף לתהליך דעיכת המשטרים הקומוניסטים שלבסוף קרסו לחלוטין ב – 1988-1989 במזרח אירופה וברה"מ

הקריירה של ז'וזה מוריניו היא רכבת הרים: פעם למעלה ופעם למטה. מאז האליפות בה זכה עם צ'לסי בעונת 2015 המנג'ר הפורטוגלי לא ממש מוצא את עצמו

אני חושב שספרתי במגרש לפחות 120 דגלים תלויים על הבטונדות ועוד איזה 150 דגלים ביציעים, משהו לא נורמלי! אני עד היום מנסה להבין אם בכלל אכפת לאוהדים מה קורה במגרש. תדמיינו את עצמכם בבית הכנסת הכי גדול בעולם בזמן התפילה הידועה ביותר.

הזכייה של יוון גורמת לכם אולי לזכור את היורו הזה כהגנתי, אבל האמת היא שמאז שהיורו משוחק בטורניר (מ-80'), רק ביורו 2000 המצוין היה ממוצע השערים למשחק גבוה יותר

על הרבה שחקנים צחקו לאורך השנים - קארים בנזמה, ג'סי לינגארד או דויד לואיז, בגלל היכולת שלהם, או בגלל שהם פשוט מאוד לא באו טוב לאוהדים מסוימים בעין. אף אחד מהם לא קיבל את כמות ה"אהבה" שבנדטנר קיבל.

כבר עכשיו, בדיוק 4 חודשים לפני פתיחת יורו 2020, יש מי שמכתיר את נבחרת צרפת כזוכה הבטוחה. בטור הזה, אנסה להבין מה עומד מאחורי הדעה הזו.

אני רואה כבר הרבה זמן כדורגל, קצת יותר מרבע מאה. ראיתי כבר 14 טורנירים גדולים, יורו או מונדיאל, ואני מוכן להישבע לכם שיורו 2000 הוא הטורניר הכי טוב שראיתי.

מרקו אסנסיו. אנשים ראו בו הכישרון העולה בכדורגל, קצת לפני התקופה שבה עוסמאן דמבלה וקיליאן אמבפה פרצו לתודעה של כולנו. אך מאחורי ההצלחה הגדולה שלו, יש סיפור. ואחד לא פשוט בכלל.

יורו 2020 הבא עלינו לטובה בעוד פחות מחצי שנה הולך, להערכתי הפסימית, להיות טורניר כושל מכל הבחינות. גם בגלל הרעיון השנוי במחלוקת של טורניר הפרוס על פני כל היבשת, אבל גם בגלל העובדה שהוא יכיל, כמו קודמו, 24 נבחרות.