יש כרגע הרבה שחקנים שמזכירים נשכחות מבחינת קודמיהם בתפקיד או בהיסטוריה של המשחק וזה זמן מצוין לתת להם את גרסת הרימיקס, בעיקר כדי להעביר את הזמן עד שהליגה תחזור

כמו כולם, גם הבלוגרים שלנו התרגשו לקראת סוג של חזרה לשגרה (שגרת קורונה) ולטובת העניין קיימנו ערב עם חמישה פאנלים בנושאים שונים על מנת להתכונן לקראת מה שמגיע.

כמו כולם, גם הבלוגרים שלנו התרגשו לקראת סוג של חזרה לשגרה (שגרת קורונה) ולטובת העניין קיימנו ערב עם חמישה פאנלים בנושאים שונים על מנת להתכונן לקראת מה שמגיע.

הריקוד האחרון של מייקל הסתיים לו השבוע, בתזמון מושלם יחסית לפני שהספורט מתחיל לחזור באופן רשמי, גם אם לא באופן מלא וללא קהל. לא אתחיל לסכם את כל הסדרה, רבים וטובים ממני עשו זאת, אבל בכל זאת, התייחסות לכמה נקודות   צריך שניים לטנגו מעבר לסיפור חייו, הרגעים הגדולים, הווינריות, האובססיה – על הסדרה מעיב ענן שמנמן וצולע בדמותו של …

הסידרה הנהדרת על מייקל ג'ורדן מגיעה לסיומה עם אליפות שישית וסיפורים נהדרים

החלטתי לחלוק איתכם כמה סיפורים של סופר-טימס בפוטנציה בלבד שלא הגיעו עד הסוף אבל הכלים, הו הכלים, בהחלט היו שם! חשוב לציין – אני לא נכנס יותר מדי למאזנים, שנים ושאר ירקות שתשכחו בעוד חצי שעה, אלא לסיפור והתחושה שיש שם משהו לא פתור שאותן קבוצות "חייבות" לאוהדיהן.

הפרק השביעי של ה"ריקוד האחרון" התמקד ביחסו של ג'ורדן לחבריו והסתיים באופן דרמטי

האם אפשר לתת ציון מוחלט וסופי ליכולת של שחקן נ.ב.א? להגיד על מישהו, למשל לברון ג'יימס, שהוא 10? שסטפן קרי הוא 9? כנראה שלא. זה לא אומר שלא מנסים.

השבוע שודרו פרקים חמש ושש, שלצד הדאנקים והאליפויות, מאפשרים הצצה מרתקת לסיפור ההימורים של ג'ורדן, ולדילמה שהיתה לו כנראה בין המעורבות העסקית עם נייקי לחוסר המעורבות החברתית שלו.

הריקוד האחרון, שמתמקדת בימי השושלת של מייקל ג'ורדן והשיקגו בולס, היא בעצם שיר אהבה לכדורסל של שנות ה-90, ואולי בכלל לתרבות והאופנה של העשור כולו. אבל בזמן שהסדרה שמה זרקור על הקבוצה הדומיננטית של אותן שנים והיריבות שעמדו בדרך של כל האליפויות, שווה להיזכר בצד הפחות נוצץ של הנ.ב.א באותם ימים: הקבוצות הגרועות ביותר של שנות ה-90.