הפעם פניתי לאוהדים של בית"ר ירושלים, הפועל באר שבע ומכבי נתניה כדי לשמוע את הסיפורים שלהם כאוהדים, כמובן שבסוף כולם נשאלו את השאלות מהטבלה. התשובות מאוד מעניינות.

בשיח הספורט בארץ מתעסקים לא מעט בהשוואה בין קבוצות האוהדים של הקבוצות הגדולות ובוחרים לתאר אותם בשמות תואר בהתבסס על פרמטרים סובייקטיביים ולא מדידים. בשני פרקי "קהל נמדד לאורך זמן" ניסיתי למדוד את הקהלים בהתאם לנתונים שאספתי ממקורות שונים בשביל להגיע למסקנה אובייקטיבית, ככל הניתן.

כולם יודעים שאוהדי מכבי חיפה מספר אחד, אין יותר שרופים מאוהדי בית"ר, האיכות והנאמנות שייכות לאוהדי הפועל תל אביב והקהל של מכבי תל אביב הוא קהל הצלחות. האמנם? בואו נבדוק

כדי לנסות ולנתח מה עובר לחוגג בראש, צריך להבין מיהו משה חוגג. לעניות דעתי, הבעלים של בית"ר מנסה לשים לכדורגל הישראלי את המציאות בפנים

הניצחון נותר אדום בגלל פרמטר אחד פשוט לו בית"ר מתקשה למצוא פיתרון מתחילת העונה ושמו: מודעות עצמית.

פעם אחת היה כדורגל ישראלי, והכדורגל אהב אוהד אחד קטן. בכל יום שבת האוהד הקטן היה בא, קונה קולה וגרעינים, מפצח בהנאה וצופה במשחק.

החלטתי להביט לאחור ולבנות את הרכב החלומות של בית"ר, כזה המורכב משלל הכוכבים שעזבו אותה במהלך העשור האחרון.

זה היה באוויר כבר הרבה זמן, לפרקים הפך לבלתי אפשרי אך לבסוף אלירן עטר יעבור לבירה ויחליף את הצהוב כחול במדים הצהובים שחורים של בית"ר ירושלים.

הרבה מאוד ביקורת סופג משה חוגג בימים האחרונים. אוהדים, פרשנים ומי לא, עומדים בתור להשמיע את דעתם המלומדת על חוסר הנסיון הזועק של הבעלים הצעיר. ברשותכם אבחר הפעם שלא להסכים.

אנסה להסתכל על הלך הדברים מנקודת מבטם של שני האנשים המרכזיים בסיפור: משה חוגג וגדי קינדה עצמו.