כמה חיכיתי שתתחיל הליגה הזאת! מחזור פתיחה מול הפועל באר שבע, אחרי קיץ משוגע... מה צריך יותר מזה? היה לי חלום שהתנפץ בשבוע שעבר, וזה לראות את מיכאל אוחנה מפרק את הדשא מול טדי גועש. היה רק טדי גועש, בלי אוחנה ובלי פירוק של הדשא.

בבית"ר ירושלים מה שהחל כהתנהלות מרעננת של בעל בית במועדון כדורגל, המנהל שיח פתוח וישיר עם הקהל, חצה גבולות מסוימים וכעת נראה שכל הצדדים די מאסו בדיון הציבורי.

הדה ספורטיבית היא ברובה אינסטנקטיבית ורגשית. רבים מאיתנו לא ידעו להסביר למה הם כה אוהבים את קבוצתם. הסיבה שלי היא שזה פשוט כך, מילדות. בין אם היה אירוע מכונן כזה או אחר, או שמא האהדה עברה בירושה, לא תמיד קיימת סיבה אחת ברורה ומובהקת.

לה פמיליה עושים תפאורה מטורפת, ציוד עידוד, והופעה באמת בכל משחק. אבל בשלב כלשהו נחצה הגבול. מתי זה קרה?

"לא יישמע השם מוחמד בטדי". "נקרא לו בשמו הפרטי, עלי, ונמצא לו כינוי אחר לשם המשפחה". אבסורד. למה אתם שואלים? הפוסט הזה בדיוק בא להסביר מי היה עלי, בדת האסלאם

בפרק 122 סיכמנו את העונה בליגת העל - בחלק א' דיברנו על: מכבי תל אביב, בית"ר ירושלים, הפועל ב"ש, מכבי נתניה וכמובן תארים אישיים ושאלות גולשים

מכירים את האלו בשורות האחוריות שצועקים "לשבת, לשבת!"? אז במשחקים האלו אף אחד לא צעק "לשבת" לשנייה. כולם עמדו מהרגע הראשון ועד הפנדלים. ואז הפסדנו. שנתיים ברצף

האם כדורגל ישראלי זה הכי כיף בעולם רק כי זה שלנו או שבעצם כדורגל ישראלי זה תחלואה אחת גדולה שחבל לבזבז עליה דקה נוספת?

הרשת געשה ומנהלי האתר הפצירו בי לפרסם, אז אני שוב במשרדי הקטן והמאולתר, מנסה לסתום את הגולל על שאלה שהונחה פתוחה ונותרה ללא מענה ראוי מצדי. האם מועדון הגדולות בכדורגל הישראלי סגור? או שיש מקום לדיון וויכוח.

לאחר שבסיבוב הראשון המפגש בין הקבוצות הוכרע בניצחון לאדומים מבאר שבע, הפעם בית"ר ירושלים היא זו שהגיעה לאצטדיון הביתי של האדומים