הכדורגל בארצות הברית לא מצליח להמריא ואולי זה בגלל המבנה של הכדורגל בארץ הפסים והכוכבים, בית"ר ירושלים מראה ניצוצות של כדורגל ענק, וסרחיו ראמוס משנה את תפקיד הבלם ואת ההיסטוריה של ריאל מדריד. וגם – משחקי עונה בליגה הלאומית, בבונדסליגה ובפרמיירליג
1. מה שהאמריקאים לא הבינו על פוטבול
כשיצא פיפ"א 17 לעולם, הבינו בחברת EASPORT שחייבים למצוא משהו לחדש בו. מאז שנכנס הPES לתמונה חזק ואיכותי ועם רישיונות שלא היו לפיפ"א (כמו החסות הרשמית של הפרמיירליג וליגת האלופות) היה צריך למשוך אליהם את הגיימרים. הנתיב שנבחר הוא לשלב במשחק גם פן עלילתי. בשנים האחרונות משחקי התפקידים המובססים על סיפור רקע עשיר הפכו להיות הדבר הכי חם בעולם הגיימרים, וגם משחקי הכדורגל לא נשארו מאחור.
למצב המשחק הזה קראו "The Journey" (המסע) והוא סיפר על אלכס האנטר, ילד בן 17 שעולה לקבוצה בוגרת בפרמיירליג אותה בוחר המשתמש (זאת הייתה העונה הראשונה שבה הוענק רישיון הפרמיירליג לפיפ"א) וכך מעביר את סיפור חייו של שנתו הראשונה ככדורגלן מקצועי. הגרסה הראשונה הצליחה מאוד אבל אז עשו שם משהו שבדרך כלל לא עובד – לנסות להפוך את ההצלחה החד פעמית להצלחה קבועה עם אותו השטיק.
אבל הסיבה שאני מספר על מצב משחק נידח בפיפ"א הוא בגלל מה שקרה במשחק בשנה שאחרי (למי שעדיין מתכנן לגעת במצב משחק הזה בפיפ"א 18 יש כאן אזהרת ספוילר). בשנה הזאת אלכס האנטר מתבגר וחווה גם אכזבות, ולא ממש מצליח להשתלב בקבוצה בה שיחק בעונה שלפני. הרבה אפשרויות עומדות בפניו, אבל מה שקורה לבסוף הוא שהוא בוחר לצאת לשחק בהשאלה לקבוצת לוס אנג'לס גלאקסי מליגת הMLS האמריקאית, דבר מופרך שספק אם אי פעם היה קורה במציאות. דמיינו לעצמך שחקן בריטי שהוא כישרון מבטיח שמחליט בגיל 18 לא לעבור לשחק בקבוצה אחרת באירופה אלא ללכת לMLS.
מאחורי קו העלילה הרעוע הזה עומד כמובן כסף, המון כסף. ליגת הMLS משקיע כסף גדול בניסיונות פרסום, שיווק והפיכה של הליגה לליגה לגיטימית בעולם הכדורגל, כזאת ששחקנים מאירופה יראו בה מקום לגיטימי לבוא כדי לפתח את הקריירה שלהם. העניין הוא שלא משנה כמה כסף יושקע בליגה הזאת, ההרגשה היא שמשהו תמיד יהיה חסר בה. והמקרה עם מצב המשחק בפיפ"א הוא לא רק ניסיון פתטי ליחסי ציבור, הוא המראה הכי טובה לגישה האמריקאית לכדורגל, כזאת שמכשילה את אומת הספורט הגדולה הזאת.
נבחרת הגברים של ארצות הברית נכשלה בניסיונה להעפיל לגביע העולם ב2018 ברוסיה לאחר רצף של כישלונות במוקדמות. זאת הייתה הפעם הראשונה מזה 28 שנים שהאמריקאים לא היו בגביע עולמי. מי שחושב שזה מקרי צודק אולי ברמה הטכנית (כשיש שלוש עולות מיבשת שיש בה אולי חמש נבחרות ששוות עלייה צריך כישלון קולוסאלי כדי לא לעלות) אבל הסיפור פה הוא יותר גדול – הוא מספר את סיפורו של הכדורגל האמריקאי, שלא מצליח למרות כסף רב ליישר קו עם המדינות הטובות ביותר בענף, והבעיה מתחילה בגישה.
אני מניח שזה לא נתון מפתיע במיוחד, אבל בשתי קבוצות גיל הכדורגל הוא הענף הפופולארי ביותר בארצות הבית – ילדים, ונשים צעירות. למעשה, יש כיום יותר ילדים עד גיל 12 שמשחקים כדורגל בארצות הברית מאשר בייסבול, פוטבול והוקי ביחד. העובדה שכדורגל נחשב בארצות הברית קודם כל (ואולי באופן בלעדי) לענף ספורט לילדים או נשים ידועה לכל מי שראה סיטקום אמריקאי או שניים. המונח "Soccer Mom" המתאר אימהות שמביאות את הילדים למשחק הכדורגל ונשארות לצפות כבר נטמע היטב בתרבות האמריקאית.
Credit to "Christian Pulisic" Facebook page
אבל בעוד ברוב העולם הכדורגל הוא מהענפים הפופולאריים ביותר לשחקנים בוגרים, בארצות הברית הרוב המוחלט של שחקני הכדורגל נושרים עד גיל 13-14 מהענף. זה לא קשור בהכרח להצלחה כלכלית בעתיד – גם הבייסבול וגם הפוטבול, שני ענפי הספורט הגדולים בארצות הברית, נמצאים במשבר כלכלי חמור וגם במשבר כישרונות חמור. ועדיין הרוב המוחלט של שחקני הכדורגל הבוגרים בארצות הברית הם כאלה שהגיעו מקהילות שהביאו איתן מסורת של כדורגל (היספאנים בכלל ומקסיקנים בפרט שהיגרו לארצות הברית, משפחות אירופאיות שעשו רילוקיישן למדינת הפסים והכוכבים, וכו'). הילד האמריקאי, לא משנה כמעט באיזה גוון עור הוא, לא מכוון לכדורגל.
זה מתחיל מהבסיס. בכל העולם כדורגל הוא Football, בצורה הפשוטה של הבנת המשחק. אלא שלאמריקאים יש כבר פוטבול משלהם, ואין להם שום כוונה לפנות את שמו של הענף הכי אמריקאי שיש לטובת ענף אירופאי חדש. בסדרה "המפץ הגדול" לאונרד מנסה ללמוד על פוטבול כדי להרשים את חברתו פני. הוא מופתע לגלות ששלדון שגדל בטקסס מבין גדול בפוטבול. שלדון עונה לו: "גדלתי בטקסס, זה דבר גדול שם. יש פוטבול מקצועני, פוטבול קולג'ים, פוטבול תיכונים, פוטבול לילדים. למעשה, כל צורה של פוטבול מלבד המשחק המקורי, פוטבול אירופאי (הכוונה לכדורגל), בטקסס מאמינים שהוא מזימה קומוניסטית". זה מתמצת את הבעיה הבסיסית הראשונה, אבל לא היחידה.
הבעיה החשובה הבאה היא המבנה. זה גם המבנה של הליגות בארצות הברית, מבנה שלמעשה שולל את היכולת של קבוצה להתפתח ולהתחבר ברמה המקומית. כדורגל, יותר מכל ענף אחר, הוא ענף שמבוסס על קהילות מקומיות בערים ובכפרים, כזה שמייצג את הקהילה ותורם לרוח שלה. בצורה בה עובד ענף הכדורגל בארצות הברית, צורה של ליגה עליונה סגורה שהקבוצות בה הן בעצם פרנצ'ייז ולא מועדון מקומי (כמו שנהוג בבייסבול, פוטבול וכדורסל בארצות הברית) אין אפשרות לייצר גאווה מקומית על רקע לאומי. לא לסטר ולא קריית שמונה יכלו להיות סיפור בארצות הברית. מדינה שאוהבת סיפורי ספורט כל עוד זה לא פוגע בתזרים המזומנים.
אבל הבעיה השלישית היא המטרידה מבין כולם, וגם היא קשורה למבנה בסיסי של מועדון כדורגל. בכמעט כל ליגה אחרת בעולם יש לקבוצות קבוצות ילדים ונוער, ובחלק גם קבוצות בת וקבוצות מילואים. ההתפתחות של כדורגל בתוך המערכת הוא מה שהופך קבוצות לגדולות באמת. דור הזהב של ברצלונה בסוף העשור הקודם התבסס קודם כל על יוצאי מחלקת הנוער של הקבוצה. אבל בארצות הברית רגילים כבר למודל קבוצות בית הספר והקולג'ים והדראפט. בצורה הזאת אי אפשר באמת לפתח שחקנים צעירים, אי אפשר להקנות יסודות ובעיקר אי אפשר להקנות בסיס אהבה למשחק.
בשורה התחתונה, הסיפור של הכדורגל בארצות הברית הוא מאוד פשוט – האמריקאים הם עם שברובו סגור מאוד להשפעות זרות. רוב האמריקאים לא מעוניינים להכיר ספורט חדש שמצליח בכל העולם אבל דווקא במדינה שמגדירה את האלופה שלה בחלק גדול מהענפים כ"אלופת העולם" הוא לא ממש נתפס. זה לא Born in the USA, כפי ששר ספרינגסטין, וכלן גם אם כל ענפי הספורט המסורתיים של ארצות הברית נמצאים בדעיכה, הכדורגל לאו דווקא הולך קדימה.
בשנים האחרונות נעשתה חשיבה מחדש בליגת הMLS. את מקומם של כוכבי העבר המזדקנים שבאו לעשות קופה בשנים הראשונות של הליגה תפסו כישרונות צעירים ממקסיקו וארגנטינה שרואים בליגה ליגת פיתוח כמעבר לאירופה. האמרה הידועה ביותר מאז מונדיאל 1994 הייתה שהנבחרת של ארצות הברית רחוקה עשור מלהיות אחת מחמש הנבחרות הגדולות בעולם. אלא שמתברר שגם כספים גדולים ובסיס ספורטיבי נהדר בענפים אחרים הוא עדיין לא מתכון בטוח להצלחה בעולם הכדורגל.
קרדיט: Whitehouse.Gov
אוחנה עם 11 על הגב
רבות דובר במדור הזה על משה חוגג, על דמותו ועל המהלכים שלו מאז שרכש את בית"ר ירושלים. בעוד רבים רואים בחוגג דמות חיובית ושונה במלאי הבעלים שמאכל את קבוצות הליגה העליונה בישראל, בעיני חוגג נראה כטרול בדמות בעלים, כאדם שרוצה יותר לעשות באזז מאשר אשכרה לעשות משהו שישפר את בית"ר ירושלים או את הכדורגל הישראלי. אני לא אכנס לכתבות שפורסמו לגבי התנהלותו בעסקיו הפרטיים, רק אציין שדרך ההתנהלות שנחשפה שם תואמת לגמרי את חוגג של הכדורגל, המון רעש וצלצולים, השקות מפוארות ואסתטיות שבסיומן פארסה מפוארת שפוגעת במעורבים.
אחרי שאמרנו את זה, קשה שלא להתפעל מתצוגת הכדורגל של בית"ר ירושלים בשבוע האחרון. אז נכון – מול הפועל תל אביב זה לא היה נראה טוב בהתחלה, וכנראה שיש שם יותר ממחסום פסיכולוגי אחד כשאר מדובר ביריבה הספציפית הזאת, אבל במשחק אמצע השבוע מול חדרה זה היה נראה כבר משהו אחר. המחצית הראשונה הייתה כדור שינה, אבל במחצית השנייה הבחורים של דראפיץ' וברדה הראו ניצוץ שלא היה קיים בירושלים מאז תקופת השיא של גאידמק.
לא קשה בכלל לשים את האצבע על מה שהשתנה בטדי מאז תום פגרת הקורונה האחרונה- קוראים לו מיכאל אוחנה. אחד השחקנים הכי מוכשרים במערכת הנוער של אשדוד, פוטנציאל מטורף שעבר לאחות הגדולה מבאר שבע, עלה מהר מדי ומבולבל מדי לגדולה והידרדר עד למעבר לבית"ר. כשחוגג החליט לרכוש אותו בסכום ענק זה היה נראה כמו מעשה שרק פראייר שלא מבין בשוק ההעברות יעשה. הפציעה הארוכה שלו בעונה שעברה רק המשיכה לנקר חורים בספינה הזאת.
אבל רגע לפני שהיא שקעה לגמרי, אוחנה הוא האור של בית"ר ירושלים בשני המשחקים האחרונים, השערים האדירים שלו בשני המשחקים האחרונים מול הפועל תל אביב וחדרה מריצים את הפנטזיה שעוד לא הייתה בצהוב שחור – ילד ירושלמי (במקור) עם השם אוחנה והמספר 11 על הגב הולך לקחת את בית"ר ירושלים כל הדרך חזרה לגדולה. האם זה יקרה? קשה עדיין לדעת, אבל הסומק חזר ללחיים בעיר הבירה.
בלם התקפי
מאז היווסדה ריאל מדריד סגדה לשחקני התקפה דגולים. הם לרוב לא היו ספרדים או קסטיליאנים או מדרידאים, אלו היו תמיד שחקני התקפה איכותיים על שלל גווני ההתקפה. כאלו שידעו לשים את הכדור ברשת שוב ושוב, כאלה שגרמו לראשים להסתובב וכאלה שלא הפסיקו לשבור שיאים. אלפרדו די סטפאנו, רמון קופה, פרנץ פושקאש, אמיליו בוטרגניו, הוגו סאנצ'ז, ראול, פרדראג מיאטוביץ', זינדין זידאן, רונאלדו וכריסטיאנו רונאלדו, כולם היו לאגדות במדים הלבנים של ריאל.
כשסרחיו ראמוס עבר ב2004 לריאל מדריד הוא היה רק בן 19. ריאל שילמה עליו 27 מיליון אירו לסביליה בה גדל. ועל אף שניכר כי יש לו כישרון הגנתי היו מאוד ספקנים בריאל אם הוא יוכל להיכנס לנעליו הענקיות שלו פרננדו היירו, שלמען מטרה זו הוא נרכש. תחילת הקריירה שלו בריאל לא רמזה על ההמשך עם ירידה חוזרת ונשנית לספסל, החלפת תיפקוד במגרש כולל מגן ימני וקשר אחורי ומאמנים שלא הבינו אותו.
אלא שהמפנה הגיע בקיץ 2009 ששינה את ההיסטוריה של ריאל מדריד. ראמוס נבחר אז לאחד מהקפטנים של הקבוצה ומסמר את מקומו להרכב, ולאט לאט הוא התחיל לשנות את תפקודו במגרש. בעונת 2016/17 הגיע המפנה הסופי – סרחיו ראמוס הפך בראש ובראשונה לאיום התקפי. עונה עם עשרה שערים שהסתיימה עם ארבעה תארים כולל ליגת האלופות וזכייה בלה ליגה, וראמוס השתנה וגם ריאל השתנתה איתו.
בעידן של אחרי רונאלדו הפך ראמוס לשחקן החשוב ביותר במערך של זידאן. כזה עוד לא היה במדריד, בלם וקפטן שהוא גם סקורר מחונן עם יכולת התמצאות ברחבה ובעיטה חופשית שכמוה כמעט ולא נראו בעולם הכדורגל. ראמוס משנה את תפקיד הבלם כשהוא מכריח את חלוצי היריבה לרדת נמוך במיוחד כדי להגן מפניו, כזה שיכול למנוע את היתרון של היריבה בלהבקיע שער משל עצמו.
השבוע המטאדור מסביליה, שחלם להיות לוחם שוורים, הגיע למאה שערים בקריירה ועקף את פרננדו מוריינטס בטבלת מלכי השערים של ריאל מדריד. מוריינטס, למי שלא זוכר, היה חלוץ שהיווה את הצלע השנייה בהתקפה של ריאל בסוף שנות התשעים. מעמדתו כבלם סרחיו ראמוס ממשיך לתקל, להכעיס ולהגדיר מחדש את תפקיד הבלם, ובעיקר ממשיך לכבוש.
המלצות למשחקי השבוע
הפועל נוף הגליל – הפועל רמת גן (06/11, 15:00, גרין)
הליגה הלאומית, מחזור 7
שובה של הליגה הלאומית מבשר גם את המשחק בין שתי הקבוצות שנמצאות במקומות שמובילים לעלייה לליגת העל. נוף הגליל הביסה את אחי נצרת בדרבי בתחילת השבוע ומגיעה למשחק עם הפועל רמת גן שניצחה את הפועל פתח תקווה המפורקת. בנוף הגליל כדאי לשים עין על והיב חביבאללה בן ה23 שלא מפסיק להבקיע שערים. ברמת גן עומר בוארון מסמן עונה גדולה בדרך.
בשורה התחתונה: נוף הגליל ממשיכה במומנטום עם ניצחון.
בורוסיה דורטמונד – באיירן מינכן (07/11, 19:30, וסטפאלנשטדיון)
הבונדסליגה, מחזור 7
חמישה ניצחונות וארבעה הפסדים, זה המאזן של שתי הגדולות של גרמניה בליגה מאז פתיחת העונה. הן ניגשות למשחק העונה הראשון ביניהן לכאורה במאזנים שווים. אלא שבעוד באיירן נראית בלתי ניתנת לעצירה (אלא אם אתה מונאס דאבור), דורטמונד מצליחה לנצח אבל לא ממש להרשים. ההפסד שלה בחודש שעבר מול לאציו בליגת האלופות חשף את חוסר הניסיון של הסגל. ועדיין, אם יש מועדון בגרמניה שיכול לדגדג את הענק מבוואריה זאת חייבת להיות דורטמונד.
בשורה התחתונה: באיירן לא משאירה מקום לפספס.
מנצ'סטר סיטי – ליברפול (08/11, 18:30, סיטי אוף מנצ'סטר)
הפרמיירליג, מחזור 8
זאת לא פתיחת העונה עליה חלמו שתי הגדולות בפרמיירליג בשנים האחרונות, אבל רק אחת מהן מוצאת את מקומה בפסגה בתום 7 מחזורי ליגה. ליברפול גימגמה בפתיחת העונה ואיבדה את השחקן שהפך אותה לקבוצה שהיא, וירג'יל ואן דייק. גם בלעדיו כרגע הקבוצה מצליחה לנצח ולהשיג מומנטום, במיוחד בזכות דיוגו ז'וטה הנהדר שמאיים על מקומו של פירמינו בהרכב. מהצד השני הבלאגן בסיטי חוגג אבל זה המשחקים שיכולים להפוך את המומנטום בליגה עבור פפ וקבוצתו.
בשורה התחתונה: ליברפול בשיניים.
