"כגודל הציפייה, גודל האכזבה", שלושת השחקנים שהגיעו בקול תרועה רמה היו רחוקים מלהרשים בלשון המעטה. השנה, כשהם תחת זכוכית מגדלת, הולכת להיות שנת מבחן עבורם.

ארסנל ככל הנראה לא תזכה באליפות השנה, אבל חזרה למקום הטבעי של התותחנים בטופ 4 נראית ריאלית. אז למה דווקא השנה? מה השתנה לעומת השנים הקודמות? לטעמי ישנן כמה נקודות עיקריות שאנסה להצביע עליהן

בזכות אבא שלי, מהיום שנולדתי מכבי ת״א-ליברפול-בוסטון הוא הצירוף שמעלה בי הכי הרבה התרגשות. כנראה שנולדתי לאבא הנכון. אבל מה עם המדינה? למעשה הנבחרת היא החלק היחיד בפאזל שנשאר לי להשלים.

פדרר, נדאל, ג׳וקוביץ׳. שלושה ספורטאי על, זה לא דיון על מי הגדול מביניהם. הדיון צריך להיות, האם זה הענף בעל הדור הטוב ביותר בתחומו. דעתי היא, שכן.

גם במשחק הרשמי ה-6 בין ספרד לאוקראינה שנערך בחודש שעבר במדריד, הנבחרת ממזרח אירופה לא הצליחה לנצח לראשונה בתולדותיה את הנבחרת מהאי האיברי. זה נגמר ב4-0 צורם מבחינתה, בדיוק כמו בקיץ 2006 בגרמניה. ההזדמנות הבאה: מחר ב-21:45 בקייב.

מה לא היה לנו? מגוון סיפורים גדולים שגילמו בתוכם משחק אחד - התעלות של שני הכוכבים של הקבוצות, שחקנים רוקים במיאמי שמשחקים בביטחון של וטרנים בליגה, הובלה שמחליפה צד 15 פעמים בין הקבוצות, קליעות גדולות ורגעי קלאץ' מוצלחים וכאלו פחות מוצלחים. 

בשנים האחרונות נשמעות תלונות על כך שהאנגליות מאכזבות במפעלים האירופיים – לא זוכות או לא מגיעות לשלבים האחרונים מספיק פעמים. אבל המצב הקיים הוא מעולה לעומת מה שחוו הקבוצות האנגליות בשנות התשעים. בפרויקט זה אזכיר לכם את הכשלונות הגדולים ביותר של אותו עשור.

קיבצתי רשימה של 5 מאמנים שצריכים לזכות באליפות בשנה הקרובה אחרת הם יכנסו לספירלת האבדון של המאמנים ולחיים בלי טבעת

שמות כמו דני אבדיה, ים מדר, תמיר בלאט ויובל זוסמן אין צורך להציג, לכן בכתבה הבאה ארחיב על 5 שחקנים ששמותיהם אולי יישמעו לכם מוכרים, אך עוד לא קיבלו את הפריצה הגדולה שהם מחכים לה ומי יודע, אולי אלה השחקנים שיבססו את מעמדם בליגה הבכירה ויובילו את נבחרת ישראל בעתיד הלא רחוק.

אם אנחנו רוצים סדרה שתהיה קצת יותר מעניינת ואולי תימשך יותר מ- 4 משחקים, אלו לטעמי נקודות המפתח מבחינת מיאמי להמשך הסדרה