// מאת ינאי גמליאל

בילדותי, אחיי הגדולים אמרו לי שאני צריך להגיד תודה שנולדתי לתקופה הזאת של הפועל תל אביב. הם במהלך שנות ה-90 חוו בעיקר אכזבות, ואילו אני זכיתי, לקראת סוף העשור הראשון של שנות ה-2000, ללא מעט הצלחות, כאשר השיא כמובן היה הדאבל. אך לא לשם זה התחלתי לכתוב, במיוחד שכרגע הפועל גורמת לסבל מתמשך. התודה האמיתית צריכה להיות לדור הטניס העולמי שאנחנו עדים אליו.

פדרר, נדאל, ג׳וקוביץ׳. שלושה ספורטאי על שדומיננטים בענף שלהם בצורה יוצאת דופן ומעוררת השראה. זה לא דיון על מי הגדול מביניהם. הדיון צריך להיות, האם זה הענף בעל הדור הטוב ביותר בתחומו. דעתי היא, שכן.

ראשית כל, בגלל השוני בין כל אחד ואחד מהם. כל אחד מהשלושה סלל את דרכו לטופ העולמי בדרך האופיינית לו. פדרר מראה אצילות וקלאס שלא נגמר, נדאל עם סגנון משחק אגרסיבי, שהברכיים שלו צועקות הצילו כבר 16 שנה, ונולה בעיקר שם פס על העולם ומוכיח כל פעם מחדש כמה הוא פשוט טוב במשחק הזה.

נקודה נוספת, היא הדומיננטיות של השלושה. 68 טורנירי גרנד סלאם התקיימו מאז שפדרר זכה בווימבלדון 2003. הם זכו ב-56 מתוכם (וזה כמובן לאחר שנדאל וג׳וקוביץ הצטרפו כל אחד בשלב קצת יותר מאוחר). 884 שבועות היו החל מה-1 בינואר 2004 ועד ה-31 בדצמבר 2020 ב-879(!) מהם, אחד מהשלושה היה במקום הראשון בדירוג העולמי (בהנחה שכנראה מישהו מג׳וקוביץ/נדאל יסיים בסוף השנה במקום ה-1). מעבר לנתונים, גם ברגעים פחות טובים שלהם, גם כשהאחר היה פצוע, מישהו מהם תמיד ידע להתעלות מעל כולם.

השפעה. השפעתם על הטניס היא פשוט מדהימה. אין איך לבדוק זאת, אך אני בטוח שכמות הילדים שבחרו בטניס על פני כל ענף אחר במהלך ה-15 שנים האחרונות, גדול יותר מכל תקופה אחרת. כל אחד מהם, עוד במהלך הקריירה, ידע להתמקד בדור הבא והקים אקדמיות טניס בשביל לפתח את הענף כמה שיותר. בתחילת משבר הקורונה שלושתם תרמו מיליוני דולרים למען השחקנים שמדורגים נמוך, שנמצאו בבעיה כספית עקב הפסקת הסבב. בנוסף לכך, עוד המון תרומות למדינות שונות בעולם ומשחקי ראווה שהתקיימו למען ארגונים שונים.

לסיכום, תמיד כיף לערוך השוואות ולקיים דירוגים כאלה ואחרים. מודה, גם אני חוטא בזה לפעמים. כל עוד השחקנים האלה נמצאים בסבב, אנחנו צריכים לשמוח. הם נותנים לנו עוד גמר, עוד משחק, עוד סיפור קטן למורשת המופלאה שהם משאירים פה. אז עזבו אתכם מי יותר טוב, זו לא השאלה. ברור שזה פדרר.