הורנבי ניסה בסה"כ להתבונן מהצד על האובססיה שלו, לכתוב ספר על מה זה להיות אוהד כדורגל. על כיצד השפיע הכדורגל על חייו שלו עצמו. יצא לו טקסט אדיר, קנוני, פילוסופי, אנושי ואוהב עד דמעות

שתיים תמיד היו אהבותיי. שתיים הם לא יותר מדי. אהבת הקריאה מחד ואהבת הספורט מאידך.

יוסי בניון הגיע לבית"ר באיחור של 5, 10, 15 שנה. בגילו ובכושרו הוא לא יכול להוות תחליף ראוי לאיינבינדר, הוא לא מסוגל להוביל קבוצה לאליפות ובספק אם הוא יכול לסיים 90 דקות במשך עונה רצופה

האנלוגיה היא לגמר גביע המדינה בכדורגל בשנת 1989. בתפקיד ירושלים, בית"ר כמובן, חיפה הייתה ירוקה כתמיד. ירושלים עלתה במיטב כוכביה, אבל לחיפה היה גם אז עפר משלה.

בסופו של דבר הגיעו קבוצות ראויות. קשה להמר נגד מי מהן כי כל אחת מסוגלת לנצח את השנייה ביום נתון.

ביום חמישי נקלעתי לגמר הגביע עם שני הבנים. איך בית"רי כמוני הגיע לשם, מה ההתרשמות שלי מהמשחק, איך זה להיות במשחק שאתה נייטרלי בו לחלוטין ואיך היה לשבת עם אוהדי מכבי, על כל זה רציתי לכתוב אך מאז המשחק יש לי רק דבר אחד בראש.

ההישג הזה משמעותי עוד יותר בשיטה הנוכחית שהפכה את היורוליג באמת לליגה איכותית יותר, ארוכה יותר ועם משחקים מרתקים יותר

הפועל תל אביב ירדה בצדק. עונה שלמה של ניהול כושל, חוזים דרקונים, משכורות מנופחות חסרות פרופורציה שלא שולמו בכלל, בירוקרטיה מסורבלת, מינויים מקצועיים כושלים, קומבינה עם בית המשפט, מכות בין אוהדים שחקנים ושוטרים והכי חשוב- תצוגות עלובות על כר הדשא-באה אל קיצה

אין ראוי ממנו. אלי אוחנה ענק, אבל קנה לעצמו שונאים לא מעטים, נוימן לא הגיע לתהילה של אורי, ומכל האחרים, אורי מלמיליאן מתעלה על כולם.

למרות שלאחר ההודעה על מחלתו, זה כבר לא הפתיע איש, עדיין קשה ומוזר לכל חובב ספורט להתרגל להוסיף לשמו של מאיר איינשטיין את התוספת ז"ל.