מאות אלפי צופים בבית יחד עם אלפים רבים ביציעים, יצפו הערב בכיליון עיניים במשחק העונה. שתי הקבוצות הטובות בישראל, אלופות ופיינאליסטיות זה לא מכבר, קבוצות שהמצ'-אפ הישיר ביניהן מרתק כל פעם מחדש, שבין רבבות אוהדיהן יש יריבות ספורטיבית, אך לא שנאה, הירוקים מחיפה מול ירושלים, קלאסיקו באצטדיון רמת גן, סליחה במנורה מבטחים…

האנלוגיה היא לגמר גביע המדינה בכדורגל בשנת 1989. בתפקיד ירושלים, בית"ר כמובן, חיפה הייתה ירוקה כתמיד. ירושלים עלתה במיטב כוכביה, אבל לחיפה היה גם אז עפר משלה. בסיום 120 דקות מענגות התוצאה הייתה 3-3 עם שער מהסרטים של עפר. מזרחי. הפנדלים הביאו את הגביע לבירה.

גם לגמר הערב, מגיעות שתי קבוצות דומות ושקולות. הקבוצות בכושר הטוב ביותר בישראל, עם יכולות אדירות אחת מול רעותה ומשחק מאד מבטיח. גם כאן, כמו בכל גמר, תנצח מי שתביא את הדברים הבסיסיים שלה לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר. אפשר להעלות שאלות מפתח כגון האם ההגנה החיפנית תעצור את הקו הקדמי המאיים של ירושלים או כיצד ירושלים תעצור את דיברטולומיאו, אבל מה שינצח זה הכדורסל הבסיסי. לכן שחקני המפתח הם רחימי ופיאנג'יני.

בחצי הגמר נעשה, לשם שינוי, צדק ספורטיבי. ירושלים נקמה בראשון על אבדן האליפות המשפיל מאשתקד וחיפה הוציאה בנחישות מהר מאד את האוויר מהבלון הצהוב שאריק שיבק חזר לנפח מול הרצליה. שתי המנצחות עלו בצדק והן כרגע באמת הקבוצות הטובות בישראל.

באולם עצמו יהיה שוויון. חצי אדום, חצי ירוק, זה ברור. אבל בקרב אוהדי שאר הקבוצות, יש תחושה שרובם המכריע ירצה להיזכר במשפט של יורם ארבל מאותו גמר ב 89- "מרדונה עשה את זה לאנגליה, עפר עשה את זה לירושלים'. ירושלים עבדה קשה מאד כדי להגיע למצבה היום, אבל בדרך היא הפכה לסוג של מכבי בעצמה. בירושלים של פעם, היו עושים על זה חשבון נפש. היום, לא באמת אכפת להם. לכן, במקרה של ניצחון חיפני, רחימי יוכל להיות הראשון שניצח את מכבי פעמיים באותו שבוע. ניצחון ירושלמי יביא אושר לבירה ויצדיק את ההשקעה והעבודה הקשה של הבעלים שישיגו עוד מטרה בדרך לאירופה. זה לא קורה הרבה בספורט, אבל בשורה התחתונה לשתיהן מגיע.