אני מתייצב למשחק במצב רוח לא מי יודע כמה. הסיבות הן המתח וההפצצות על איזור הדרום, שני ימי הזיכרון לפני ואחרי, יחד עם ההפסד מול ברצלונה, פציעה של בן משפחה, סיום העונה המוקדם של פירמינו וקייטה וההפסד של קארדיף שמשאיר את ברייטון בליגה לפני המשחק מול סיטי, ועל פניו מצמצם למינימום את הסיכוי שהם יפסידו נקודות עד הסיום.

במהלך כל שלבי הנוקאאוט של ליגת האלופות תיעדתי את המשחקים בפואמות ובחרוזים. שיבוץ הקבוצה במשחקים שנערכים בימי הזיכרון הלאומיים שלנו הציב בפניי דילמות חדשות.

מתישהו בין הקיורטוש לגלידה, בין הפילזנר לסטרופרמן, קופץ לי מול העיניים אדון ברנרדו סילבה, ואני מאבד את זה ומשחרר קללה עסיסית. הבת שלי, שזוכרת שמתישהו אנחנו אמורים לראות משחק של ליברפול, שואלת בשיא התמימות האם ליברפול הפסידה. אני עונה שלא ואומר בלב שכן.

שימה כבדה הוטלה עלי - לכתוב את הטור ולהיכנס לנעליו הגדולות של המאסטרו שנמצא בחופשה. מתנחם בעובדה שעומר הבן שלי עוזר במציאת נתונים מעניינים, אני מוטרד באופן שווה מהמשימה הכבדה שלי ושל השחקנים באדום.

צ'מפיונס, ערב ראשון של רבע הגמר / כדורגל מרהיב, חבל שנגמר /

כשהשידור עובר לאנפילד מצבי הנפשי נע בין מתח בלתי נסבל אחרי הניצחון של סיטי לרוגע ושקט כי אני סומך על השחקנים שלנו.

האם העובדה שפלייאוף ה-NBA נפתח ביחד עם העונה האחרונה של "משחקי הכס" היא מקרית? מה פתאום!! ברור שזה לא מקרי.

ערב כזה מטורף ומתוח שבו משחק צ'מפיונס קריטי מתחיל בדיוק כשנסגרות הקלפיות ונפתחו המדגמים, מחייב פואמה:

לסטרלינג יש מערכת יחסים מורכבת עם התקשורת הבריטית, וביחוד עם הצהובון "סאן", שמקפיד לתקוף אותו מזה ארבע שנים. הם מפרסמים עליו ידיעות שליליות המתייחסות לאורח חייו וליכולותיו הכלכליות, בכמות חריגה לעומת שחקנים אחרים.

כדורגל ביום שישי בערב הוא מעין יצור כלאיים מוזר שכזה. אירוע שמתרחש לא בזמנו, שלא בהקשר הרגיל שלו, שמנותק מהשגרה המוכרת והרגילה. כנראה שגם עבור קלופ מדובר באירוע שכזה והוא מחליט להעלות את קייטה בהרכב הפותח, לראשונה מזה זמן רב.