הטור נכתב בזמן המשחק, מנקודת מבטו האובייקטיבית של אוהד, ברצינות ועם טיפה הומור.
מאחר וקלופ הוא הכוכב הגדול, שיניתי מעט את שם הקבוצה.

לפני המשחק:
רביעי בערב, תוך כדי שיטוט ברחובות פראג, אני מתאמץ לג'נגל בין שיחה משפחתית לבין רפרוף על לוח התוצאות. במשך יותר משעה אני מצליח בכך לא רע, כי שחקני יונייטד עומדים בפרץ.

ואז, מתישהו בין הקיורטוש לגלידה, בין הפילזנר לסטרופרמן, קופץ לי מול העיניים אדון ברנרדו סילבה, ואני מאבד את זה ומשחרר קללה עסיסית. הבת שלי, שזוכרת שמתישהו אנחנו אמורים לראות משחק של ליברפול, שואלת בשיא התמימות האם ליברפול הפסידה. אני עונה שלא ואומר בלב שכן.

אחר כך, תוך כדי מקלחת, אני חושב לעצמי שזה לא סביר שבעונה כה טובה תהיה לי הרגשה רעה, ואני מחליט לשנות גישה, כי מה שנכון בחיים, נכון גם באהדה. מבחינתי הכי חשוב זה לדעת שעשית את המקסימום, ולהיות ראשון זה חשוב, אבל ממש לא הדבר היחיד או המשמעותי ביותר. קלופ והשחקנים, ולא חשוב איך תסתיים הליגה, עשו את המקסימום, ויכול להיות שזה לא יספיק, אבל אני מחליט שזה לא יפגע בהנאה או בזיכרונות הנפלאים שיהיו לי מהעונה הזו.

בנסיעה מהצפון לפראג מלווים אותנו אליעד נחום והמילה ההונגרית הנפלאה פוזור* שמעטרת את כל אתרי העבודה הרבים בכבישים.

המשחק:
בפראג יש מלא פאבים אנגלים ואירים אולם כשפניתי לדף האוהדים המקומי בפייסבוק הם הפנו אותי דווקא לפאב ההולנדי. המקום היה מפוצץ, אם כי החבורה האדומה לא היתה גדולה וההקרנה ללא סאונד. בעוד אני מתאמץ לשכנע את הצוות לשחרר לי כיסא למרות שלא הזמנתי מקום, חטף קייטה כדור וסגר את המהלך עם בעיטה מדוייקת לפינה. 0-1 קטן שאמור להוציא את החבר'ה לחירות. קפיצת השמחה הענקית של קלופ סיפרה את כל הסיפור.

המלצר הצ'כי מגלה רוח ספורטיבית ומסדר לי מקום ליד החלון וגם האדרספילד מגלה רוח ספורטיבית ומצליחה להשיג יתרון בקרנות. אני מקווה לשער שני שיסגור את העניין באופן סופי והצוות באגף השמאלי נענה לבקשתי ומאנה נוגח לרשת מקרוב אחרי עוד בישול של רוברטסון. 0-2 שמאפשר לחבר'ה בפאב להמשיך ולהתרכז בטחינת המבורגרים וחיסול כוסות בירה.

האדרספילד מאבדת את תבנית המשחק שלה, ומאפשרת לצוות באגף הימני להוכיח שגם הוא משהו משהו, עם בישול ענק של טרנט לסלאח. 0-3 במחצית, וההחלטה החשובה של קלופ בהפסקה תהיה למי לתת מנוחה.

בפתיחת המחצית השניה הדי-ג'יי מנגן את אפריקה של להקת טוטו כהוקרה לכובשי השערים שלנו, החבר'ה הצ'כים מתרכזים בתחרויות שתיה, סטארידג' מת לכבוש והאדרספילד מחטיאה מצבים בטוחים. ככל שהמשחק מתקדם והסיכוי לסגירת הפרש השערים מול סיטי הולך וקטן, הרצון שלי לראות את סטארידג' כובש הולך וגדל. מגיע לו שער אחרון אצלנו גם אם זה יהיה שער חסר חשיבות. בשנים הטובות שלו, דניאל היה תמיד במקום הנכון, אלא שזה היה מזמן ואת התפקיד הזה מחזיק היום מאנה שמבקיע את השני שלו היום בנגיחה בזכות בישול מרהיב של הנדרסון. 0-4.

כשקלופ מוציא את שאקירי מהבוידעם, אני מאוכזב בשביל סטארידג', וכשאוקס עולה למגרש אני מצטער שאיני יכול לשמוע את העידוד מהקהל. הכניסה של השניים מעוררת מחדש את האדומים, ומסירת עומק מצויינת של שאקירי, הופכת למסירת רוחב נפלאה של רובו ולצמד של סלאח. 0-5 של אלופים.

שורה תחתונה:
אוהד ישראלי של קבוצה אנגלית רואה משחק בפאב הולנדי בצ'כיה, שבו כובשים שחקנים אפריקאים מבישולים של שחקנים בריטים. איזה עולם קטן.

ניצחון די קליל במשחק שהיה משחק אימון טוב שהסתיים למעשה ובפועל תוך דקה, מעוד שער חשוב של קייטה, כמו שהתרגלנו ממנו במשחקים האחרונים. כל הצוות ההתקפי היה מצוין היום וארבעה מתוך השישה היו מעורבים בשערים, מי בבישול ומי בכיבוש.

אליסון והבלמים עשו את שלהם בעצירת ההתקפה החלשה של האדרספילד, ושני המגינים עשו את שלהם בתמיכה מסיבית בהתקפה ובשיפור סטטיסטיקת הבישולים ההיסטורית שלהם.

הייתי רוצה לכתוב שזה היה "עוד ניצחון בדרך הבטוחה לאליפות" , אולם אסתפק ב"עוד ניצחון במאבק האליפות המטורף ביותר אי פעם".
לקראת חצות אני צועד ברחובות הרטובים של פראג לעבר הרכבת התחתית, ולמרות שהבטחתי לעצמי הסתכלות חיובית ואופטימית על העונה האדומה, יש בי סוג של עצבות, שאולי האליפות בורחת לנו ממש מבין האצבעות:
"אם בא המזל איפה הוא בכלל,
חצי ממני מאושר וחצי אומלל,
איפה הגורל איפה הוא בכלל,
חצי ממני מאושר וחצי אומלל" (אליעד נחום).

אחרי חצות אני חוזר להחלטה מהמקלחת:
"תמיד חלמתי שתהיה לי סיבה לשמוח,
גם אם לפעמים קשה אם תתן לי כוח,
לשתות את החיים כמו יין, לא לוותר עדיין,
תמיד חלמתי שתהיה לי סיבה לזרוח" (אליעד נחום).

האופטימי יאמר: איזה שבועיים נפלאים מצפים לנו.
הפסימי יענה: איזה שבועיים מורטי עצבים צפויים לנו.
האופטימי יגיד: כל הלחץ שוב על הסיטי.
הפסימי יגיב: נו שויין, הלחץ על סיטי כבר חודשים וזה לא משפיע עליהם.

Pozor = תשומת לב, זהירות.