התחרות והיריבות בין שני המועדונים, והדינמיקה ביניהם ובין שתי הערים, מרתקת ושזורה בסיפורים נפלאים. תוך שבוע ימים יפגשו פעמיים שתי הקבוצות המעוטרות בכדורגל האנגלי, בקרב נדיר וקריטי בצמרת הליגה ובקרב נוסף בגביע האנגלי.

גמר הגביע האנגלי ב 1977 היה המשחק הראשון בו שיחקו מנצ'סטר יונייטד וליברפול על תואר כלשהו.
זה היה גם המשחק שהצית את היריבות הגדולה בין שתי הקבוצות הבולטות והמעוטרות ביותר בכדורגל האנגלי בכלל, ובשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה בפרט.

ליברפול הגיעה למשחק כשהיא בקו עלייה ברור, בדרך להשתלטות על הכדורגל האנגלי והאירופי, אחרי שנים של התקדמות תחת ביל שאנקלי ובוב פייזלי. יונייטד הגיעה אחרי כמעט עשור ללא תארים, שכלל גם ביקור קצר בליגה השניה. ליברפול היתה בדרך לזכייה בטרבל, וארבעה ימים לפני גמר גביע האלופות, ויונייטד רצתה אמנם להתחיל לבנות משהו, אבל בעיקר רצתה לקלקל, והצליחה. תוך חמש דקות בפתיחת המחצית השניה, יונייטד כבשה פעמיים, כשבאמצע ליברפול משווה, זכתה בגביע ושלחה את אמלין יוז לקבל מדליית כסף עם דמעות בעיניים.

ליברפול ויונייטד זכו בהכי הרבה תארים, המנג'רים הטובים ביותר ניהלו אותן, הכוכבים הגדולים ביותר שיחקו אצלן, יש להן את הקהל הגדול ביותר באנגליה, ולמרות הדומיננטיות שלהן, הן כמעט אף פעם לא התמודדו ראש בראש על האליפות.
איכשהו כשאחת מצטיינת, השניה מתקפלת, כשאחת לוקחת אליפויות, השניה מסתפקת בגביעים, כשאחת שומרת על רצף ניהולי, השניה מחליפה מנהלים.

כנראה שהשנה זה יהיה אחרת, מכיוון ששתיהן צמודות בצמרת, ואם הנגיף לא יעצור לחלוטין את הליגות באנגליה, הן אמורות להיפגש באנפילד ביום ראשון, למפגש שאפשר רק לחלום ולפנטז איך היה נראה עם קהל ביציע.

המיתוס הוא שהיריבות, ואולי אף השנאה בין הערים, החלה עוד במאה ה 19 ונבעה מהתחרות הכלכלית בין שתי ערי נמל ותעשייה מתפתחות, אלא שהרגשות הללו נשארו רוב הזמן מחוץ למגרש הכדורגל. שחקני ואוהדי שתי הקבוצות כיבדו והעריכו לאורך שנים רבות את הצד השני, עד כדי כך שבסיום אותו גמר גביע של 77' שחקני יונייטד איחלו לשחקני ליברפול הצלחה בגמר גביע האלופות המתקרב.

שיתוף הפעולה בין השחקנים הגיע לשיאו ב 1915, כשיונייטד גברה על ליברפול 0-2 וניצלה מירידה, כשהתוצאה נקבעה מראש ע"י חלק מהשחקנים על מנת לזכות בכספי הימורים. בתום חקירה שנערכה אחרי המשחק הואשמו שבעה שחקנים משתי הקבוצות ב"מכירת" המשחק ונענשו בהרחקה לכל החיים. השחקנים חששו שבעקבות פתיחת מלחמת העולם הראשונה, הליגה תופסק והם לא יוכלו להתפרנס וניסו לעשות קופה. שישה מהשחקנים התגייסו לצבא, אחד נהרג וכל האחרים קיבלו חנינה כשחזרו הביתה.

מאט באזבי, המאמן האגדי של יונייטד, שיחק במשך חמש שנים לפני המלחמה בליברפול, שימש כקפטן הקבוצה, ואף חנך את בוב פייזלי שהצטרף אז לקבוצה. באזבי ופייזלי היו ידידים קרובים כל חייהם למרות היריבות בין הקבוצות.

צופה מהצד עשוי לחשוב שכלל לא צריכה להיות יריבות בין שתי הערים והקבוצות, שהדימיון ביניהן עולה על השוני, ושלמעט ארבע שנים בשנות השישים, הן מעולם לא נאבקו זו מול זו בצמרת הליגה על האליפות. חוץ מזה, לשתיהן יש יריבות עירונית לוהטת ומרה עם סיטי ואברטון, שאמורה לספק את הצורך הבסיסי של כל אוהד כדורגל למצוא מישהו ל"שנוא".
שתי הערים החלו את התפתחותן המואצת במאה ה 19 בזכות התפתחות התחבורה הימית והנמלים בשתיהן ובזכות קו הרכבת הבין עירוני הראשון באנגליה, שהושלם ב 1830, ותרם להתפתחות המסחר והכלכלה באיזור.

בניגוד לזוהר והארומה המלכותית של לונדון וסביבתה, מנצ'סטר וליברפול היו ונשארו ערים של המעמד הבינוני והנמוך, של עובדי הנמל והסוחרים הקטנים, של הצווארון הכחול ועובדי הרכבת, ושל הבתים האפורים והפועלים העייפים. הן אמנם התפתחו ומתקיימים בהן חיים עשירים ומודרניים, אולם עדיין יש לא מעט שחקנים שיעדיפו לשחק בקבוצה לונדונית ממוצעת על פני קבוצת צמרת מליברפול, בזכות חיי הלילה הסוערים של העיר הגדולה.

אם יש תחום נוסף, חוץ מהכדורגל, שבו הערים הללו נותנות פייט ללונדון, זו כמובן המוסיקה המודרנית. שתי הערים מאכלסות סצנת מוסיקה סוערת, יצירתית ובועטת, שהחלה בראשית שנות השישים עם עליית הביטלס וממשיכה עד היום. בליברפול של שנות השישים פעלו עשרות להקות שהבולטות שבהן היו המחפשים וג'רי והפוסעים (you'll never walk alone). ההשפעה שלהן היתה כה משמעותית שהן קיבלו את השם "מרסיביט". בסוף שנות השבעים, אחרי מספר שנים של רגיעה, עלה גל נוסף של מוסיקאים ולהקות שכלל את אלביס קוסטלו, אקו והבאנימן, פרנקי הולך להוליווד, להק שחפים ו OMD.

מנצ'סטר אומנם לא זכתה לזרם מוזיקלי משלה, אולם כמות הלהקות והמבצעים שצמחה בה אינה נופלת משכנתה המערבית: אואזיס, הסמיתס, ההוליס, ניו אורדר, ג'וי דיוויז'ן, סטון רוזס, סימפלי רד והארי סטיילס. המוסיקה במנצ'סטר פרחה באייטיז ונעה בין רוק בועט ואגרסיבי לבין מוזיקה אלקטרונית חדשנית.

אז מה הופך את היריבות האדומה לכל כך לוהטת?
למה שתי ערים קרובות, שביניהן קוי דימיון רבים, מפתחות יריבות ספורטיבית עזה?

שנות הזוהר של יונייטד הסתיימו בזכייה בגביע האלופות ב 1968, והיא פינתה את הבמה לליברפול. מאחר והפערים בליגה היו גדולים, המאבקים העיקריים היו בגביע ושם יונייטד הצליחה וליברפול נכשלה שוב ושוב. ב 1979 השתיים נפגשו שוב והפעם בחצי הגמר, ואחרי 2-2 במפגש הראשון, יונייטד ניצחה 0-1 במשחק החוזר, משער של אותו ג'ימי גרינהוף מהגמר של 77'. בשנות השמונים ליברפול זכתה באליפויות ויונייטד המשיכה להציק ולעקוץ, ולהשיג תוצאות מצוינות באנפילד, שבו הפסידה רק פעם אחת באותו עשור.

היריבות באותן שנים הלכה והתלהטה כאשר מצד אוהדי מנצ'סטר הסיבה היתה תיסכול וקינאה בהישגי ליברפול, ומהצד השני היה תיסכול כתוצאה מחוסר היכולת לנצח את יונייטד ומהכישלונות מולם בגביע, ועל זה נוספה התחושה של אוהדי ליברפול שיונייטד זוכה ליחס מועדף מהתקשורת ומהממסד, שחשו כלפיה אמפטיה ששורשיה באסון מינכן ב 1958, שבו התרסק מטוס הקבוצה ושמונה משחקניה ניספו. תחושות הקיפוח הללו קיימות עד היום ואפשר היה לשמוע הדים שלהם לא מזמן בהשוואה שערך קלופ בין כמות הפנדלים שמקבלת יונייטד לעומת קבוצתו.

התלהטות היחסים והרגשות בין שני מחנות האוהדים בשנות השמונים צמחה על מצע פורה של אבטלה, ובתוך סיר לחץ של קשיים כלכליים שאיים להתפוצץ כל רגע, והתבטא בעלייה משמעותית ברמת האלימות בכדורגל הבריטי. שיאה של היריבות היה שוב בצמד משחקי חצי גמר הגביע ב 1985, שהסתיימו גם הפעם בניצחון של יונייטד. אלה היו משחקים דרמטיים והקהל משני הצדדים היה באקסטזה מוחלטת מהפתיחה ועד הסיום. ההקצנה בין מחנות האוהדים באותן שנים התבטאה גם בשלל שירים משני הצדדים, שהזכירו את האסונות השונים שפקדו את הצד השני.

מי שליבה את האש באותו עשור היו שני המנג'רים של יונייטד, רון אטקינסון ומחליפו אלכס פרגוסון. בניגוד למנג'רים הצנועים של ליברפול באותה תקופה, שמיעטו לדבר ולהתבטא בתקשורת, ביג רון וסר אלכס היו כריזמטיים, חריפים ובעלי יכולת התבטאות גבוהה, שהבינו שעליהם לטפח את היריבות בין המועדונים, על מנת לייצר מוטביציה לשחקנים, וכדרך לשלהב את הקהל ולרתום אותו לטובת הקבוצה. אטקינסון אמר לשחקנים שלו "אל תייללו כששחקני ליברפול בועטים בכם, תבעטו בהם קודם!". בהזדמנות אחרת הוא אמר ש"ללכת לאנפילד זה כמו ללכת לוויטנאם". כשאטקינסון ויונייטד ירדו מהאוטובוס לפני המשחק באנפילד בפברואר 1986, ליווה אותם ענן של גז מהאוהדים המקומיים. דרך אגב, שנה אחר כך בוב פייזלי הצטרף לאוטובוס של יונייטד בדרכו לאנפילד.

פרגוסון הגיע ליונייטד עם צלקת בעקבות ההדחה הכואבת של אברדין מגביע האלופות ב 1981 ע"י ליברפול בשני ניצחונות על האפס. כבר אז הוא סימן את ליברפול כמודל ניהולי ומקצועי שאליו הוא שואף להגיע, וביונייטד הוא סימן אותם כמטרה שהוא רוצה להשיג, או בשפתו העסיסית "לזרוק אותם מהפודיום המז***ן שלהם". אמר, עשה והצליח.

שנות התשעים הביאו איתם שליטה מוחלטת של יונייטד, ויחד עם תהליך המיסחור של הליגה, וסגירת יציעי העמידה בעקבות אסון הילסבורו, החלה דעיכה מסויימת של הלהט בכדורגל בכלל, וביריבות האדומה בפרט. המשחקים בין הקבוצות עדיין סוערים ומרכזים עניין עצום בתקשורת ובשני מחנות האוהדים, אולם משהו בלהט ובהר הגעש של הרגשות שבער בשנות השמונים מעט כבה.

יכול להיות שדווקא העונה המוזרה הזו, תיתן לנו סופסוף את מאבק האליפות שאנחנו כל כך מחכים לו בין שתי הקבוצות הגדולות של אנגליה, ששתיהן אדומות ובאות משתי ערים דומות, ומוחזקות ע"י בעלים אמריקאיים, שקרובות אחת לשנייה בהרבה מובנים, ורחוקות אחת מהשנייה בסך הכל שלושים מייל, וביניהן מחברים קו רכבת עתיק ונהר המרסי.

טוני ווילסון, שדרן ואיש מוסיקה ואחד הפטריוטים הגדולים של מנצ'סטר, שאי אפשר לחשוד בו באהדה לליברפול, אמר ש"מנצ'סטר היא אולי הלב של צפון מערב אנגליה, אבל ליברפול היא הריאות".
יונייטד וליברפול אינן מחבבות אחת את רעותה, אולם כמו בזוגיות בריאה, הן זקוקות אחת לשניה, מכיוון שהתחרות ביניהן נותנת את הטעם לחיים.

שוחחתי פעם עם אישה חכמה –
דלית: "מי הכי מעצבן ומרגיז אותך בעולם?"
אני: "הבן הבכור שלי. הוא אולי היחיד שממש מסוגל להוציא אותי מהכלים".
דלית: "אתה יודע למה?"
אני: "לא"
דלית: "טמבל, כי הוא הכי דומה לך בעולם. הוא קופי שלך".
אני: "וואו, את צודקת. איך עד היום לא הבנתי את זה".

קישור לסרט נהדר (ואובייקטיבי) על היריבות וההיסטוריה של שתי הקבוצות :