הנוק אאוטים הגדולים של העשור ב-UFC

אז איך נסכם את העשור? ובכן, לפנינו חמש קטגוריות, ובתוכן עשרת הגדולים\זכורים\חשובים וכו'. לא סידור מדעי, ואפילו חלק מהדברים שכחתי לחלוטין (אפילו נוקאווט מדהים מיולי 2019...עד שזכרתי). אם כך, בואו נתחיל עם ההכנעות הגדולות של העשור

לאחר אירוע ה MMA בלאטור 234 שנערך בתל אביב ביום חמישי ה 14 לנובמבר, מתנהל דיון שאותי, כאוהד MMA, מאוד מעציב, ואפילו מאכזב.

ב-MMA אומרים שהלוחם מגיע בדרך כלל לשיא, מבחינת מוכנות גופנית, נסיון בלחימה ומבחינה מנטלית, בשנות השלושים המוקדמות. אם כך, הרי שזאביט מאגומדשאריפוב מתקרב אל שיאו. אבל מי שעוקב אחרי הלוחם הזה יודע, שאין שום צורך להמתין לשיא ובהחלט ראוי להתחיל לצפות בו עושה את הצעדים קדימה, ויפה שנה אחת קודם.

כששמעתי מישהו מדבר על מחלקת משקל הקש של ה UFC כמחלקה עמוקה ומעניינת, קצה הפתיל נדלק וזהו, נולד לו טור

גיל שלו עם מסקנות על ההגנה, הקישור וההתקפה של מנצ'סטר יונייטד, מה צריך לקרות ומה יקרה בפועל

כשאני חושב על הקרב הזה, אני קצת נזכר ב WWE. לא בגלל שהקרב "מתוסרט" (להיפך), אלא מכיוון שמדובר בקרב בין שתי דמויות מנוגדות לחלוטין, שמוציאות המון אמוציות מהאוהדים. יש כאן מקרה קלאסי בין הגיבור, האיש הטוב שמייצג את כל מה שאוהדי הספורט המסורתיים אוהבים ויש את ה"רע". הלוחם שעסוק יומם ולילה ב"חימום" האווירה, וגורם להמוני אנשים לרצות לראות אותו סופג מכות מה"טוב".

מה המשותף לכל עשרת הלוחמים האהובים עלי? התשובה – כולם או פרשו, או לקראת פרישה, או מהרהרים על פרישה בשידור חי, או שקוראים להם ג'ון ג'ונס

השעה היא 3:00 אחרי הצהרים (שעון מערבי בארה"ב) ביום שבת. המוני בית ישראל יושבים בשעה זו ממש מול המסך, וצופים באירוויזיון. אני מתיישב מול המחשב, ועושה את אחד הדברים האהובים עלי – משוחח על MMA. ולא סתם משוחח, כי אם מדבר עם לא אחר מאשר נתן לוי, לוחם MMA מקצועני.

עד לרגע זה, ארגון ה MMA הגדול בעולם – UFC, סירב לקחת את הנשים ברצינות, ונשיא הארגון, דיינה ווייט, אף התבטא בצורה מאוד מזלזלת לגבי האפשרות שנשים ילחמו אצלו. עד רונדה ראוזי.