נתן אלתרמן כתב, בין היתר, את השורות הבאות:
"יש אדם רואה הכל באור ורוד ורוד
זה לא טוב אומרים כולם אפילו רע מאוד
יש אדם רואה הכל באפלה קודרת
זו אותה המחלה רק בצורה אחרת"
בהמשך השיר, ממליץ המשורר לא להרכיב משקפיים ורודות או שחורות, אלא פשוט להביט בעיניים פקוחות. זה מה שאני משתדל לעשות בכל עניין בחיי. יותר מכך בבואי לכתוב טור שמדבר על אנשים בעין הציבורית. לכן, אני תמיד נותן גילוי נאות על אהדתי לקבוצה זו או אחרת, או מסייג את דעתי בצורה זו או אחרת. לאיש אין מונופול על האמת, ומה שאני כותב תמיד מוטה – בין אם אני רוצה בכך או לא.
ומדוע הדיון האקזיסטנציאלי הזה? מכיוון שבימים האחרונים, לאחר אירוע ה MMA בלאטור 234 שנערך בתל אביב ביום חמישי ה 14 לנובמבר, מתנהל דיון שאותי, כאוהד MMA, מאוד מעציב, ואפילו מאכזב. האירוע, שמתרחש בארץ זו הפעם הרביעית ברציפות, הציג מצד אחד עשרים ושניים לוחמים ולוחמות ישראלים, דבר מבורך בפני עצמו, ומצד שני סדר קרבות ושיבוצים מעט בעייתיים.
בפודקאסט שלהם, דיברו עכברי הכלוב (מהראשונים לדבר על MMA במרחב הוירטואלי בישראל) על כמה דברים שצרמו לחלק לא מבוטל מהאוהדים בנוגע לאירוע הזה. הפרק הזה גרר תגובות מאוד נזעמות מצד לוחמים, שהרגישו לדבריהם שלא מכבדים אותם, לא מפרגנים, ומבקרים אותם בצורה בלתי הוגנת. הדיון נמשך ואף גלש להטחת עלבונות. לפני שאדבר על הביקורת על הביקורת, אעלה כמה מהנקודות שלכאורה הרגיזו חלק מהלוחמים.
סידור הקרבות
זוכרים שדיברנו כאן, על אולגה רובין וקרב האליפות חסר התקדים אותו הרוויחה? אולגה נלחמה מול ג'ולייה באד והפסידה בהתמודדות, אבל התמודדה וקיבלה חשיפה נאה מאוד. אז אותה לוחמת מעולה, שעובדת כל הזמן על ציר תל אביב – לונדון, על מנת לבצע את כל מה שבאפשרותה להתקדם, אותה לוחמת שקראה לקרב מאוד קשה מול לוחמת אירית קשוחה בשם שינייד קוואנה, נלחמה באירוע הזה, בקרבות המקדימים.
באירוע בלאטור הקודם בארץ הקודש (209), נלחם אדם קרש בקרב הראשון של הקארד המרכזי, והיה אחראי על הסיומת הכי מרשימה, לבטח בין הישראלים שנלחמו באותו אירוע. בבלאטור 234, לא נמצא ללוחם הזה מקום בקארד המרכזי ואף הוא נלחם בקרבות המקדימים.
ומי כן נלחם בקארד המרכזי? חיים גוזלי, ובנו אביב.
חיים מוזכר בכל מקום כאיש ש"הביא את בלאטור לישראל", ואני אפילו לא נכנס לדיון על זה. אני לוקח את זה כעובדה. הוא אף קיבל על זה קרדיט בשידור האירוע ע"י צוות השידור. חיים גם פרש בסוף הקרב שלו, ואם רוצים להרכיב משקפיים של פרגון, אז לבריאות – זה עושה הגיון שהקרב הזה ייערך בקארד המרכזי, באירוע בישראל. אבל במחילה, למה אביב? האם העובדה שאבא שלו הוא השגריר של הארגון, אל מול הלגיטימיות הבלתי מעורערת של לוחמים כמו אולגה ואדם, לא מעלה ניחוח לא מאוד רציני? אין לי שום דבר נגד אביב או אביו, ההיפך – אני מייחל מאוד להצלחתו. אבל למה הוא מקבל את המשבצת של לוחמת שלפני שניה נאבקה על תואר אליפות? אם אנחנו לא ניתן את הכבוד, ולא נתייחס לזה במקצוענות מלאה, מדוע שמישהו אחר כן?
שיבוצי קרבות
גם כאן, נמתחה ביקורת שבעיני, לכל הפחות דורשת התייחסות רצינית. מבט על הקרבות שנקבעו ללוחמים הישראלים מעלה לא מעט תהיות, והגדולה בהן היא – האם אלה היריבים שיימשכו את רמת הספורט בארץ מעלה? מלבד היריבה הבאמת קשה ששובצה מול אולגה רובין (להזכירכם – על פי רצונה של הלוחמת הישראלית) ואף ניצחה אותה, והמיסמאץ' המפואר של אמיר באשיר (לא אשמתו) מול בן משפחת האצולה של הג'יו ג'יטסו גרייסי, אין ולו לוחם אחד עליו ניתן לומר ברצינות שהיווה אתגר משמעותי. הטענה מקבלת המון תוקף, לאור העובדה ש99% מהקרבות בין לוחמים ישראלים ללא ישראלים (בעיקר לוחמים אלמוניים לחלוטין ממזרח אירופה) הסתיימו בניצחון מקומי.
"מה, אתה לא שמח שישראלים מנצחים?". אני תמיד שמח כשהספורט בישראל מצליח, אבל ניצחון נבחרת הכדורגל על צפון מזרח מיקרונזיה, לעולם פחות ישמח אותי מתיקו מול איטליה. הבעיה אינה בפרגון, חברים. הבעיה היא שאנחנו כאוהדים רוצים לראות את הספורטאים שלנו – מהם אנחנו מאוד מחזיקים – בקו עליה.
את קו העליה, לבטח בספורט יחידים קשה כל כך, לא ניתן להשיג ללא אתגר. רקורד נקי מהפסדים לא אומר כלום, אלא אם כן מדובר ברשימה של יריבים טובים יותר ויותר. לא מאמינים לי? בצעו חיפוש פשוט בגוגל על הלוחמים הטובים ביותר. המשותף לכל אלה שהגיעו לפסגה? עליה מתמדת ברמת התחרות. אם נביט על ההישגים המרשימים של הג'ודו הישראלי, נראה את הביטוי לזה די בנקל. והרי מהו טורניר, אם לא סדרה של אתגרים הולכת וגוברת? ולמה הג'ודוקות שלנו מצליחים? כי הם לא מסתפקים ביריבים אלמוניים שיהפכו את הרקורד שלהם למרשים. הם עולים מול היריב הכי קשה האפשרי. הם לעיתים מפסידים, או כמו שקוראים לזה בספורט יחידים – לומדים. הם לומדים היכן המשחק שלהם צריך שיפור, וזה מה שעושה אותם לטובים יותר. וזה כל מה שאנחנו מאחלים ללוחמים הישראלים – להיות טובים יותר כל הזמן.
הדבר שאולי העלה את חמתם של חלק מהלוחמים שהתבטאו בנושא, יותר מנושא אחר, היה התהייה לגבי הקרב המדובר של חיים גוזלי. חיים ניצח את הקרב בהכנעה, ומצפייה בקרב יש תחושה מוזרה. היו אנשים אולי שדיברו על מכירת קרב, אבל לא אני. אני כן יכול לומר שרצף הלחימה שהוביל לסיום הקרב נראה "קל מדי", ואולי זה פשוט מפני שחיים לוחם מוכשר וזה הפך את זה לקל. אני תמיד אבחר לתת את הקרדיט ללוחם, אבל אני חייב לציין שדיבורי ה"מכירה" לא היו חלק הארי בביקורת שנמתחה על האירוע, ובעיקר הגיעו מאנשים ספציפיים ולא רוב הכותבים.
וברשותכם, עכשיו נדבר קצת על הביקורת על הביקורת.
הרבה אמוציות היו בתגובות, שהגיעו מחלק מהלוחמים והדבר מובן. מדובר בספורט תובעני מאוד, ואני לא מכיר אף אחד שאוהב – לאחר שהשקיע המון מאמץ בהכנה, ואף ניצח בקרב – לשמוע שמשהו לא היה בסדר. בעצם… סליחה, אני כן מכיר.
ב 2010 נערך אירוע UFC111 ובקרב המרכזי של הערב ניסה דן הארדי לקרוא תיגר על אלוף מחלקת המשקל החצי בינוני – ג'ורג' סיינט פייר. במשך חמישה סיבובים סיינט פייר התעלל בהארדי המסכן וניצח אותו בקלות רבה. מיד לאחר הקרב, נשאל הארדי מה היתה הבעיה, והוא ענה בכנות מעוררת הערצה – I was outclassed. בקיצור, לתחושתו של הארדי (וכל הצופים) הוא פשוט לא היה בליגה של ג'ורג'.
אתם יודעים מה עשה האלוף (ומי שנחשב בעיני רבים ללוחם הטוב אי פעם) מיד – אבל מיד לאחר הקרב? הוא לקח את המאמן שלו לחדר ההלבשה ודרש ממנו שיסביר לו מה היו הטעויות שלו, בגינן לא הצליח להכניע את הארדי במה שנראה היה כבריח יד מאוד פשוט. לא חגיגות, לא זיקוקים. הכרה בבעיה שיש לו במשחק הגראפלינג וניסיון לשפר. כל זה אחרי ההגנה הכי קלה שלו על התואר.
אני יכול להניח פה רשימה של עוד ועוד לוחמים ברמה מאוד גבוהה שאמרו, ועשו דברים דומים. אבל אני מניח שאין דוגמא כל כך מהדהדת למסר שאני רוצה להעביר כאן. אין כאן עניין של חוסר פרגון. זו פשוט טענה מופרכת מייסודה. אני עוקב אחרי עכברי הכלוב מזה זמן רב מאוד, ואני רק שומע וקורא המון עידוד, והמון נסיון לקדם את הספורט בישראל והמודעות אליו. אין דרך יותר טובה לקדם מודעות לספורט נישה בישראל, מאשר הצלחת לוחמים ישראלים. לכן אנחנו (כל מי שמסכים עם הביקורת שעלתה) אומרים את הדברים. לא משנאת המן, כי אם מאהבת מרדכי. וזה היה מאוד עצוב לשמוע שהתחושות שונות. עצוב, ולמען האמת… מאכזב.
לא, ידידי. אנחנו לא לוחמי מקלדת. אנחנו גם לא מסתתרים מאחורי משתמש אנונימי. אנחנו כותבים ומדברים בשמנו המלא, ומתוך כבוד עצום ואהבה גדולה לענף. לא כל אחד יכול, ובטח לא כל אחד מעיז להיכנס לכלוב ולהילחם. על כך יש לנו מלוא הכבוד. אבל גם לא כל אחד יכול לשחק בקאמפ נואו, ובכל זאת אפשר – ורצוי – לדבר על הבעיות המנהיגותיות של ליאו מסי… ניתן לומר על מנצ'סטר יונייטד שהם פשוט לא משחקים טוב, גם בלי קריירה של 20 שנה באולד טראפורד, וכן לוחמים יקרים, ניתן להביע דעה גם על MMA מבלי להילחם. אני בטוח שאיש מכם לא ייטרוק לאריאל הלוואני את הטלפון בפנים אם באמצע ראיון הוא יאמר משהו פחות ממחמיא.
ניתן גם לפרגן, וגם לבקר, מבלי שהדברים ייסתרו, מכיוון שמטרתנו אחת – לדחוף לעליית הספורט האהוב עלינו בישראל. לזה אני מכוון בציטוט של אלתרמן. כמי שעוסק בסיקור, ובהבעת דעה, זה יהיה פחות מרציני להרכיב משקפיים. לא ורודות ולא שחורות. צריך להביט על הספורט בעיניים פקוחות, והיכן שאנחנו מוצאים מקום להעיר – להעיר.
ואיפה נמצא הלוחם בכל זה?
כמו כל דמות שעוסקת בספורט שמסוקר ברמה זו או אחרת, הלוחם עומד בצומת דרכים. בקראו ביקורת הוא יכול לבחור להתעלם. הוא יכול לבחור לשאול את עצמו האם יש משהו בדברים שנאמרו. את התשובה, הוא חייב לא לנו, אלא רק לעצמו. אם אכן יש משהו בביקורת, הרי זו הזדמנות מצוינת לשפר דבר מה זה או אחר. ואם לדעתו אין? אז אין. לא קרה שום דבר.
לוחמים יקרים, אין לנו, אוהדי ה MMA ובטח לא למי שהדבר בוער בו מספיק בכדי להעלות את הספורט לדיון, שום דבר מלבד הרצון, והשאיפה לקדם את הספורט. הלוואי והחשיפה תגבר, ותגרום ליותר גורמים לתת חסות ותמיכה אמיתית, פיננסית ומקצועית ליותר לוחמים ישראלים. הלוואי ורבים מכם יגיעו להישגים חסרי תקדים. אנחנו נהיה שם כדי לוודא שכמה שיותר אנשים ידעו, ויעריכו את מה שאתם עושים.
עד אז, ברשותכם, נמשיך לכתוב את דעתנו, בתקווה שלא תראו זו כמלחמה, או שנאה, או חוסר פרגון. חלק מהתמקצעות הספורט (כל ספורט) כוללת חשיפה לביקורת, והתמודדות עניינית עם תקשורת ספורט. זה עשה פלאים ל NBA, זה היה חלק מאוד גדול בהפיכתה של הפרמייר ליג לליגה הטובה בעולם, וזה אחד מהדברים שיכולים לדחוף קדימה גם את הספורט בו אתם עוסקים.
עלו והצליחו!
אני מצרף כאן קישורים רלוונטיים:
