הרגע הכן הזה, של שחקן שכל עולמו באותה שנייה הוא להשיג את המטרה, עשה שירות מדהים לערן זהבי ולנבחרת כולה. כגיבור הטראגי של הסיפור, היה רחוק ערן זהבי מילימטר אחד מלהפוך לעוד בדיחה עוקצנית של אוהד ישראלי מצוי ורווי אכזבות.

אז מה באמת הסיכוי של נבחרת ישראל לעלות ליורו 2020? איך עובד הפורמט הכי מסובך בכדורגל אי פעם?

מכירים את התחושה הזו שאתם לא באמת רוצים משהו אבל ממש ממש רוצים לרצות אותו? אז ככה בדיוק אני מרגיש עם הנבחרת שלנו. רובנו האוהדים ממש רוצים לאהוב את הנבחרת, רוצים להעריץ אותה, לכבד את השחקנים, אבל פשוט לא מצליחים.

כשרציתי להתערב עם חברים האם ישראל תעלה ליורו אף אחד לא הסכים להתערב מבלי שאתן לו יחס מועדף (כי לדעתם ישראל פייבורטית לעלות), אז למה כשהזמנתי כרטיס למשחק הקרוב בטרנר בב"ש מפת הכרטיסים הראתה שהאצטדיון כמעט ריק?

אפשר להגיד דבר אחד בוודאות: אנדי הרצוג לא סתם עוד מאמן ובטח שלא מפגין חוסר ניסיון.

ערן זהבי לא שחקן רע. גם דאבור לא. אבל השילוב ביניהם היה בעיקר דריכה על הרגליים אחד של השני וחבל.

הנושא שעליו אשים את הזרקור הוא השפה המיליטנטית שנעשה בה שימוש לאחר המשחקים. הן אצל האהודים , הן אצל הפרשנים וחילחלה אפילו אל מאמנים בגילאי נוער ולהסביר מה כל כך בעייתי באמירות הללו.

למה? למה להרוס לאבוקסיס ובכר את הקריירה? הנבחרת כרגע לא מספיק טובה וגם עם תעלה ליורו הבא כנראה שאנחנו דיי נביך את עצמינו שם. חייבים למנות מאמן זר

כן, תמיד היה לי חלום ש"נעלה לטורניר גדול". חלום שמתנפץ אחרי כמה משחקים גם בבתים ש"חייבים לעלות". אז התפכחתי קצת: אין לי חלום. לפחות לא בעשור הקרוב.

אחרי צפיה בנבחרת ישראל מול ליכטנשטיין ברור שגם ניצחון על ספרד לא יסתיר את האמת הפשוטה שנבחרת ישראל היא נבחרת חלשה, לא מאומנת, בלי פוטנציאל שיפור נראה לעין.