אני באמת לא יודע מה גורם לי לבחור ללכת מרצון למשחק של נבחרת ישראל בכדורסל. אולי מחירי הכרטיסים הנוחים, אולי זה תיקון על ספטמבר האחרון, אולי כי הפעם זוסמן בסגל, אולי כי אני פשוט מסרב לאבד תקווה בכדורסל של הנבחרת הישראלית.

בפרק #48 של פודקאסט הזווית דיברנו על: נבחרת הכדורגל, מבט על הנבחרות הגדולות, היורובאסקט על התאמת המערך הטקטי וכמובן שאלת הבונוס.

כשכל כך הרבה משחקים מתנהלים בפרק זמן קצר ושהסיטואציות דומות יותר קל להשוות. שתי נבחרות ישראליות שיחקו יום אחרי יום והיו במצב דומה וכל אחת מהן בחרה במסלול שונה.

בשלב הזה החלטתי שאני לא נותן לשום דבר לעצבן אותי. אני אדיש. קלענו סל, אני לא מגיב. איבדנו כדור, אני לא כועס. המשחק ממילא גמור. ולפתע פתאום ההפרש יורד ל-4. כאן גם אני כבר לא יכולתי להישאר אדיש. משהו קורה פה.

נבחרת ישראל דורגה בקבוצת האיכות השלישית וכך לפי חוקי ההגרלה היא נמנעה מלקבל נבחרות חזקות כמו קרואטיה, טורקיה ופינלנד שדורגו עמה באותה קבוצת איכות.

ברגעי האמת צצה נבחרת שכיף להזדהות איתה, לוחמת, עם דבקות במטרה, עם נשמה מצד אחד וקור רוח מצד שני, עם המון התלהבות וחיפוי על חסרונות. בקיצור סוג של פלוגה קרבית.

אז יומיים הנבחרת גרמה לנו לרחף מאושר, לאחר ניצחונות על רוסיה ופינלנד ופתאום בא ההפסד המעצבן הזה נגד הבוסנים.

לא קלים חייו של אוהד נבחרת ספורט בישראל. אנחנו תמיד איטיים מדי, נמוכים מדי, לא מספיק עבים ולא מספיק דקים. למעשה לכל ספורט אנחנו נמצא סיבה למה הוא לא ממש בשבילנו.

לחימה, מחויבות, אחדות, הגנת ברזל, אחריות וניצחון נהדר על נבחרת כמו רוסיה. רוסיה אומנם לא נוצצת כמו פעם, וחסרה שורה גדולה של שחקני ענק, אבל עדיין רוסיה זו רוסיה