5 הערות על משחקי השבת:
1.במהלך המשחק בין קריית שמונה לאשדוד, הכריז אייל ברקוביץ' בשידור הרדיו ש"מדובר בשתי קבוצות שהן מאכזבות מתחילת העונה". למי שעדיין לא הבין, מדובר בעיצומו של המחזור השלישי. אך אם האמירה הזו נשמעת מוזרה, הרי שחצי שעה לאחר מכן, כאשר התברר שהפועל חיפה ניצחה משחק שלישי ברציפות ונותרה מושלמת, הכריז אותו אייל ברקוביץ' כי "נמאס מהמאניה דפרסיה בכדורגל הישראלי! מדובר במחזור השלישי, והפועל חיפה חוגגת כאילו לקחה אליפות!". רגע, אדוני הקוסם, לא אתה זה שלפני רגע הכתיר שתי קבוצות כמאכזבות, כאשר בקושי הגענו ל-200 דקות מצטברות של כדורגל? אז מה מפריע לפרשננו, המאניה דפרסיה, או היריבות העירונית? את השידור הוא כמובן חתם בעקיצה "ניפגש בבמות בחוף דדו". מקצועי.
2. ומהרדיו לטלוויזיה, בסיום המשחק של באר שבע נגד אשקלון, שהסתיים בדרמטיות אופיינית, יובל נעים פצח במונולוג על כך שלקבוצתו אין כסף ולבאר שבע יש, ולכן לא היה זה הוגן שהשופט עזר לעשירים, בדמות הוספת תוספת על התוספת. אך יובל נעים טועה, והגול הובקע כ-15 שניות לפני תום 5 הדקות החוקיות שנוספו למשחק. כשעומת עם האמירה שקבוצתו שלו בזבזה זמן, נעים לא התבלבל וענה – "אז מה אתם רוצים, שנרוץ מהר? תביאו לנו 100 מיליון שקל". ופה מרוכזת בעצם התמצית של הכדורגל הישראלי, ואולי של הישראליות כולה; אם לי יש פחות כסף מהיריב, אז כנראה שעוזרים לו, ואם עוזרים לו – כנראה זה בגלל הכסף. כמה עוד נשמע שכסף הוא הסיבה לחוסר הוגנות, כאשר המציאות היא הפוכה בדיוק? כסף יכול להיות פקטור חשוב, אך לא רק כסף מספיק להשיג תוצאות. אולי כדאי שיובל נעים יגיע לפגישה אצל יעקב שחר.
3. עם פתיחת המחצית השנייה של המשחק בנתניה, ערך ג'ורדי קרויף חילוף בלתי צפוי, אך מתבקש – הקפטן שרן ייני יצא ובמקומו נכנס חוזה רודריגס. הספרדי המוכשר הראה שיש לו כדורגל אדיר ברגליים עם שליטה מצוינת בכדור ומסירות מצוינות לשחקני האגפים, אך לפי תנועות הידיים שלו, נראה שסבלנותו של חוזה קצרה, אולי כי הוא ציפה לקצת יותר מהירות באגפים, כי הכדורים שלו, למרות שהיו טובים, לא הגיעו ליעדם. ברוך הבא לישראל חוזה, אל תברח. פה הכדורגל קצת יותר איטי.
4. לא ברור מה יש בקהל של מכבי תל אביב, שאני חלק ממנו, שמלהטט בין שני צדי הגבול העובר בין אהבת שחקן לפולחן אישיות. אבי נמני, ללא ספק גדול שחקני מכבי בכל הזמנים, היה שחקן ענק, אך בשלב מסוים הפך להיות גדול מהמועדון. לא ארחיב מעבר לאזכור סיפור המשולש קלינגר-בנין-נמני, אך העובדה היא שהיום הקהל של מכבי אינו בשל לראות שחקן אחר משחק עם הספרה 8 אינה בריאה. ערן זהבי הפך להיות מושא ההערצה הבא, כיוון שהראה באופיו מכביזם טהור – הדרייב לנצח כל משחק, יכולת ההבקעה הפנומנלית ותנועות הידיים העצבניות כלפי שחקנים שלא עומדים בקצב, באופן שקצת הזכיר את נמני בימיו האחרונים בקבוצה. אך ערן זהבי עזב מעט לפני שהפך להיות גדול מהמועדון, ואולי טוב שכך. אני אמנם אשמח אם יחזור יום אחד, אך אהיה ממש עצוב לראות שגם החולצה מס' 7 תהיה אסורה לשחקנים חדשים. המושא החדש, שלא לומר הקורבן, הוא הפעם אלירן עטר. אחרי סאגה בלתי נגמרת שארכה לפחות 3 חלונות העברות, שב הילד האובד לשורות הקבוצה, אחרי גלות לא קצרה בצרפת ובחיפה. לא אגזים אם אומר שכמות השירים והעידוד שקיבל הייתה גדולה מזו שקיבל כל שחקן אחר, אך כנראה שגם גדולה מכמות העידוד שקיבלה הקבוצה בכללותה. אז כן, זה משחק ראשון לאחר הפסקה ארוכה, אך הניצוץ הזה נמצא שם בתוך ערימת הקש, מחכה להידלק ולכלות את כולה. פולחן האישיות לא רק שאינו טוב לקבוצה ולמועדון, הוא גם הרסני לשחקן שהופך בעל כורחו להיות במרכז. נמני וזהבי התמודדו עם זה מצוין ואף נראה שרצו בכך. עטר ניסה בכל מאודו להבקיע במשחק נגד סכנין, והלוואי שיצליח במשחקים הבאים, אך אני מקווה שהאהבה הרבה, שלא לומר מוגזמת, לא תהפוך להיות משקולת על כתפיו.
5. בסוף העונה שעברה, דור מיכה סבל מפציעה שגרמה לו להיעדר ממשחקי הנבחרת. אז בחרו הגיבורים שמנהלים את הנבחרת הזו לצאת בעילום שם ולומר בזלזול "מעניין אם ישחק בגמר הגביע". מיכה אכן שיחק בגמר, אך נעדר מאימוני הקבוצה כ-3 חודשים, תוך שהוא מחמיץ משחקים במוקדמות הליגה האירופית, כדי לשקם את עצמו. ביום רביעי האחרון, תומר חמד נעדר מהמשחק נגד איטליה בטענת פציעה, והיום השלים 83 דקות במדי ברייטון, כשהוא מבשל ומבקיע (כבוד!). האם מישהו בנבחרת יצא נגדו? לא שיש לי ציפייה שזה יקרה, אלא להפך – שמישהו בהתאחדות יבין שמשהו לא עובד שם במערכת הזו שנקראת "נבחרת ישראל". פציעות רבות באימוני הנבחרת מצביעות כנראה על אימונים לא נכונים (למה שנבחרת תתאמן על כושר, לדוגמה, כשצריך להתאמן על תיאום וטקטיקה) ויותר מכך, על כך שהנבחרת נתפסת בעיני השחקנים כמטלה ולא כמקום שבו הם מייצגים את המדינה. זה מתחיל בזימונים רבים מדי של שחקנים חדשים, זה ממשיך בהרכבים שברור לכולם שאינם הכי טובים שאפשר להעמיד, וממשיך בחוסר שליטה משמעתית של המאמן. עד שלא יתבצע שינוי מהותי בדרך שבה הנבחרת תופסת את עצמה, לא רק ששחקנים ימשיכו להיעדר וכך יבחר גם הקהל, אלא גם האמירה השנויה במחלוקת של ערן זהבי, שגם עוד 40 שנה לא נעלה לטורניר, תתגשם. כי נבחרת שאינה תופסת מעצמה המקום של הטובים ביותר, אלא כפלטפורמה לקידום שחקנים כאלה או אחרים, היא לא נבחרת, אלא אוסף של אינטרסים, ועם זה באמת אי אפשר להביא תוצאות.
