טורו העצוב (והנפלא) של איתן דותן העלה בי זכרונות משלי על משחקי הכדורגל בשכונה. כמו הרבה אנשים, גם אני אוהב ללכת לשחק עם חברים בשכונה, אך לצערי מאז שהתגייסתי זה קורה פחות מטבע הדברים. לדבר אחד מצער התרגלתי כבר – אני נבחר אחרון ונזרק לעמוד בשער. איך זה קרה? הנה הסיפור בקצרה.

כבר מראשית ימי הייתי שחקן שדה איום ונורא. אני לא יודע לעשות דריבל, לא מסוגל למסור ואפילו להקפיץ כדור יותר מ-3 פעמים אינני מסוגל. למרות הכל, לא ויתרתי מעולם על משחק עם חברים בבית הספר וגם אחרי שעות הלימודים. מכיוון שלא לקח זמן רב להבין כמה גרוע אני, הייתי מושלך לעמוד בין הקורות כבר מגיל צעיר. עד כיתה ו' זה היה רע, כאשר הייתי חוזר עם רשת מחוררת מכדורים הביתה. מאז השתפרתי בהדרגה ובכיתה י"א הפכתי להיות הבחירה הראשונה בשער כשעושים כוחות.

כך נקשרתי מגיל צעיר לעמדת השוער. אמנם זה נולד מתוך חוסר היכולת שלי להעביר מסירה אחת נורמלית מבלי לאבד את הכדור, אבל זה לא חשוב כעת. כשאני חושב על כמות השחקנים שאני באמת אוהב, חלקם הגדול שוערים. אולי גם התחלתי לאהוב שוערים משום שתפקידם "לקלקל את ההצגה". לו רק הייתי שחקן טוב יותר, כנראה שזה לא היה קורה, אבל אני לא מתחרט על זה עכשיו.

מדי פעם נותנים לי כמה דקות של חסד לצאת מהשער. לרוב זה נגמר בכך שהקבוצה סופגת ואני חוזר לתפקידי ה"טבעי". לפחות יש משהו אחד שבו אני טוב.

אז אחרי שסיפרתי לכם על קורותיי בין הקורות, נעבור לדירוג חמשת השוערים האהובים עלי.

מקום חמישי – פטר צ'ך (צ'כיה)

ליל 19 במאי 2012 קנה אותי. למרות שכבר ראיתי אותו לפני כן בליגה האנגלית ובמקומות אחרים, אותו גמר של ליגת האלופות שבו זכה עם צ'לסי נגד באיירן מינכן היה המשחק שבזכותו שבה את ליבי. זה היה מופע של ממש. הבווארים היו צריכים לפרק את הבלוז, אבל סדרת החמצות שלהם והצלות של השוער עם הקסדה (כולל פנדל של רובן בהארכה) החזיקו את הכחולים עד הפנדלים וגם הספיקו לגביע. איזה שוער נפלא.

טור הפרישה של צ'ך

מקום רביעי – איקר קסיאס (ספרד)

אולי השחקן היחיד פרט לסרחיו ראמוס שאהבתי אי פעם מספרד. אותה חבורה שכבשה את אירופה, העולם ושוב את היבשת הייתה נבחרת שלא יכולתי לסבול. השיטה הייתה פשוטה – להרוג ברכות את היריבות, מה שכולנו מכירים בתור טיקי טאקה. תמיד העדפתי את מכונת המלחמה הגרמנית שבאה פשוט לפרק ויהי מה.

הוא סיפק הצלות מטורפות, כולל אחת בגמר הגביע העולמי (מול רובן, אלא מה). לא אהבתי בכלל את מה שמוריניו עשה לו בריאל מדריד ושלבסוף הביא לעזיבתו את הבלאנקוס שנתיים לאחר עזיבת המיוחד. אולי בשל חיבתי אליו אני לא אוהב את זה שירש את מקומו בשער הלה רוחה – דויד דה חאה.

לטור העזיבה של סן איקר

מקום שלישי – ג'יג'י בופון (איטליה)

אני זוכר שבקרב חבריי (שאיש מהם לא אוהד של איטליה) הייתה תחושה של עצב כאשר לא העפיל עם נבחרתו למונדיאל האחרון. גם אני נדבקתי בהרגשה הזו. עוד לפני כן אפשר להזיל דמעה גם על העובדה שלא זכה מעולם בליגת האלופות למרות ששיחק ב-3 גמרים. למרות זאת, הוא ממשיך לשחק ובקרוב יהיה בן 43, ונדמה שלא יפרוש עד שיזכה להניח ידיו על הגביע עם האזניים הגדולות.

עד היום כואב לי שהורחק נגד ריאל מדריד בליגת האלופות 2018 על ידי מייקל אוליבר. משום מה אין לי שום דבר נגד יורשו בשער הנבחרת, ג'יג'י דונארומה.

מקום שני – מנואל נויר (גרמניה)

לפני כחודש תליתי את תמונתו בחדר (כפי שתוכלו לראות למעלה). שוער שלקח על עצמו להיות גם בלם כשצריך וזכה לכינוי "סוויפר קיפר" (שוער מטאטא). הוא קנה אותי אי אז ב-2013 מול דורטמונד בגמר גביע אירופה והיה לשוער הלא ישראלי האהוב עלי. במשחקים גדולים מתעלה על עצמו וראוי למעמדו הרם, למשל בגמר האחרון נגד פ.ס.ז' אז סיפק סדרת הצלות מרשימה בדרך לגביע אירופה.

מארק אנדרה טר שטגן, זה שנחשב למי שירש את מקומו של נויר בנבחרת גרמניה ביום מן הימים הוא סדין אדום עבורי. אני לא מסוגל לסבול אותו. תמיד אעדיף את נויר.

מקום ראשון – ניר דוידוביץ' (ישראל)

כחיפאי אני לא יכול להיות אובייקטיבי. דוידוביץ' הוא השוער שבזכותו התחלתי לאהוב שוערים, ואף פעם לא הבנתי למה העדיפו בשער הנבחרת את דודו אוואט. זכה לכינוי "התמנון" תודות להופעה המדהימה שלו נגד ולנסיה, למרות שאני הייתי מעדיף לו היה מקבל את הכינוי "החתול" לו זכה וינסנט אניימה. אמנם הוא פרש כאשר הייתי בן 13 וחצי, אך הרושם שהשאיר עלי היה כה גדול שהוא נבחר למקום הראשון ברשימה זו.