לאחרונה התפרסמה קריאה של מספר קבוצות כדורגל בנורווגיה להתאחדות המקומית להחרים את המונדיאל בקטאר שיערך בשנה הבאה. המחאה מגיעה על רקע התנאים הקשים בהם מועסקים עובדים זרים במדינת המפרץ, פגיעה בזכויות האדם שלהם ומספר הקורבנות ההולך והגדל בקרבם. על הנייר כל זה נשמע צודק ומוסרי, אבל אני לא ממהר להצטרף לקריאה הזו.

כבר היו בעבר אירועי ספורט גדולים שזכו לקריאה להחרים אותם מצד ספורטאים שונים. הרקע לחרם הוא לרוב פגיעה בזכויות אדם והאזרח, והמדינות שמתמודדות עם קריאות אלה בדרך כלל אינן דמוקרטיות. לרוב הקריאה לחרם לא משיגה את היעד שלה והאירועים מתקיימים כסדרם גם עם פחות ספורטאים.

את המשחקים האולימפיים של שנת 1976 במונטריאול החרימו מדינות רבות מאפריקה. פעולה זו באה לאחר שניו זילנד שברה את החרם על דרום אפריקה וקיימה מולה משחק רוגבי, חרם שהוטל על המדינה בשל משטר האפרטהייד. המשחקים התקיימו גם בלעדיהן והמשטר הגזעני שלט עד 1994 במדינה.

ב-1980 החרימו למעלה מ-60 מדינות (ביניהן ישראל) את האולימפיאדה במוסקבה במחאה על פלישת ברה"מ לאפגניסטן. האם זה הזיז למשטר הסובייטי? ברור שלא. הוא הוסיף להתקיים עוד 11 שנים והוביל חרם של מדינות מזרח אירופה על האולימפיאדה הבאה שנערכה בלוס אנג'לס בתגובה לחרם מדינות המערב.

שנים רבות לאחר מכן הייתה מחאה כנגד קיום אולימפיאדת החורף בסוצ'י ב-2014 והמונדיאל ברוסיה ב-2018. המחאה טענה כנגד הפרת זכויות אדם ופגיעה בהומוסקסואלים, אולם לא היה חרם של ממש.

לעיתים יוזמות החרם באות מאנשים בודדים ולא מהתאחדויות המייצגות מדינות. לקראת יורו הצעירות שנערך בישראל ב-2013 חתמו כ-60 שחקנים על עצומה להעביר את הטורניר למדינה אחרת משום שלטענתם ישראל פעלה באלימות כנגד רצועת עזה במבצע "עמוד ענן". לבסוף הטורניר נערך כסדרו ולשמחתנו הוכתר בהצלחה.

מה אנו למדים מהמקרים הללו? שכל ניסיון, מוצדק או לא, להחרים אירוע ספורטיבי על מנת לתקן עוולות נועד לכישלון. העולם מלא באי צדק והפרת זכויות אדם מתרחשת במקומות רבים יום יום ושעה שעה. הניסיון לערב פוליטיקה בכוח בספורט לא יביא לשינוי המיוחל. עדיף לסתום את האף ולהגיע לטורניר, גם אם מתקיימים במדינה המארחת פשעים חמורים. את המלחמה הפוליטית צריך להשאיר בשדה הפוליטי ולא להעלות אותה למגרש. בשביל זה יש פוליטיקאים.