הרבה תהיות עולות כאשר עוסקים בנושא שילוב שחקני נוער בקבוצות הבוגרים, אם זה במסגרת של קבוצת כדורגל או במסגרת של נבחרות לאומיות, והשאלה הגדולה הנשאלת לרוב היא מה קורה לנערים האלו שנותנים הצגות בליגות לנוער, ובנבחרות הצעירות, אבל לא באים לידי ביטוי לאחר המעבר למגרש של הגדולים. לעומת זאת, ברחבי העולם המעבר מהנוער לבוגרים נעשה בצורה טובה וחלקה יותר מאשר אצלנו, וקיימות לא מעט דוגמאות לכך שאותם נערים שזוהו כפוטנציאל כבר בגילאים צעירים אכן מצליחים לממש את הפוטנציאל. אז למה אצלנו זה לא קורה?

מכל התשובות וההשערות שאני שומע בתקשורת הספורט, ולעיתים גם מאנשי מקצוע בענף, הבולטות מכולן הן הטענות שאין תשתיות במחלקות הנוער, שאין כאן תרבות ספורט, שהמאמנים מפחדים לקדם שחקנים צעירים, כדי לא ליפול ולהפסיד את מקום עבודתם, ואפילו יש כאלה שאומרים שיש מחסום פסיכולוגי לנערים הללו, אבל יש נושא אחד שאף אחד לא מדבר עליו, נושא שנוגע לכל אזרחי ישראל והוא משמעותי במיוחד לכל נער ונערה, ובמיוחד במדינת ישראל – צבא הגנה לישראל.

משהו קורה לנערים הללו כשהם מתגייסים לצבא וכשהם נכנסים לשיגרת היציאות הביתה, היציאות לאימונים וסבבי השמירות. משהו במתוכנת הזאת גורמת להם להתדרדר ביכולת. הנערים הללו יוצאים ממסגרת מחלקת הנוער וממסגרת הקבוצה שלהם, למסגרת של צבא עם מפקדים, רס"רים, משפטים, ריתוקים לבסיס, וכמובן מוסר עבודה נמוך בעקבות כל מיני קומבינות שהצליחו להשיג להם בגלל הקשרים שלהם.

בחלק ממשימותיהם בצבא גם טמונה הירידה ביכולת שלהם ובמשמעת שלהם. כי אם במחלקת הנוער הם תחת זכוכית מגדלת של המאמן שלהם והצוות המקצועי, וגם תחת מעקב של מאמן הקבוצה הבוגרת, בצבא הם מבצעים משימות ביזאריות, כמו למשל פתיחת ממטרות וסגירתם ועבודות רס"ר משעממות. עוד סיבה שיכולה מאוד להשפיע על היכולת שלהם היא כמובן כל נושא המשכורת שמקבל שחקן כדורגל בתור חייל, כ-4000 שח לחודש. אלו תנאים ששחקנים באירופה לא נדרשים לעמוד בהם ולדעתי מונעים מהשחקנים הצעירים להתקדם בצורה מקצועית לעבר עתידם.

בכל הקבוצות באירופה כיום יש שחקנים בגילאי 18-21 שנמצאים ברוטצייה בתוך ההרכב של קבוצתם, ואצלנו השחקנים האלה מתזזים בין פתיחת ממטרות בבסיס לבין ריצת בוקר על חוף הים עם מאמן הכושר. גיל 18-21 הוא טווח גילאים משמעותי מאוד לספורטאי שנמצא בתחילת הפריחה שלו, והגילאים הללו מאוד חשובים למקפצה שלהם לעבר הבוגרים ולרמה גבוהה יותר.

דרך אגב, אם אתם חושבים שמטרת הטור באה לתת לגיטמציה לפטור משירות המדינה, אז אתם טועים. ההיפך הוא הנכון. אני, בתור פטריוט מושבע שרק בחודש שעבר סיים שירות מילואים באחת הגזרות בדרום, ממשיך לשרת בגאווה את המדינה ומדגיש בפני אנשים בכל הזדמנות את חשיבות התרומה למדינה, באתי להציע פיתרון יצירתי שיכול להיות משתלם לכל הצדדים שקשורים לתסבוכת ולבירוקרטיה הזאת, ושתמיד יוצרת התנגשות תמידית בין הצבא לבין איגודי הספורט.

הפיתרון שברצוני להציג הוא שילוב של השחקנים או הספורטאים שמקבלים את הטייטל של "שחקן מצטיין", בתוך האגודות והקבוצות בהם הם מתאמנים, בתור עוזרי מאמן או בתור מאמנים ומדריכים לילדים באותו ענף בהם הם עוסקים, וזה יחשב להם בתור שירות לאומי. תחשבו שנער שמשקיע את כל כולו בכדורגל וכשהוא מגיע לגיל 18 כשהוא בנוי לעלות לבוגרים, מגיע לתרום למחלקת הילדים והנוער שבה הוא גדל. הוא תורם מנסיונו ומהמקצועיות שלו, מה גם שהילדים ירצו לקחת דוגמא ממנו בתור שחקן ולגדול ולשאוף להיות כמוהו. בנוסף לכל, הוא מרוויח עוד שעות התמקצעות בתוך הענף שבו הוא מתחרה, ויוצא לו לחוות את המקצוע שלו גם מזווית אחרת של מחנך ומאמן, וכך הוא יכול להעריך את עצמו את הצוות המקצועי שעובד איתו ובמיוחד את הענף הספורטיבי שלו.

אז אולי ישכילו כל קברניטי ענף הספורט בישראל להפסיק להמציא לנו תירוצים למה לספורט שלנו אין עתיד, ויתחילו לחשוב מחוץ לקופסא ולהבין שהפיתרון לעתיד שלנו נמצא בהווה, ויפה שעה אחת קודם.