לחלק א' – מקומות 20-25

לחלק ב' – מקומות 14-19

לחלק ג' – מקומות 8-13

הולכים ומתקרבים לראש מצעד הגמרים הגדולים של ליגת האלופות. בטור הבא נחשוף את שלושת הגדולים. בינתיים, קבלו את מקומות 4-7 במצעד:

מקום 7: גמר 2000, ריאל מדריד – ולנסיה 0:3

המפעל הורחב ל-32 קבוצות ואפשר מצב בו לליגות הבכירות יש 4 נציגות. ולנסיה ניצחה במוקדמות את אלופת ישראל הפועל חיפה ועלתה לראשונה בתולדותיה לליגת האלופות. עם קבוצה צנועה ועקשנית היא פילסה את דרכה שלב אחרי שלב, ורק הלכה והשתפרה. המסטאייה הפך להיות מקום שמפחיד להגיע אליו. העטלפים השחילו שם חמישיה ללאציו ברבע הגמר ורביעיה לברצלונה בחצי.

ריאל מדריד, לעומת זאת, היתה בעונה איומה. עד כמה איומה? בליגה היא סיימה רק במקום החמישי, אחרי סראגוסה. בשלב הבתים השני היא ספגה בתוך שבוע שתי רביעיות מבאיירן מינכן ונזקקה ל-0:1 קטנטן, עם הרבה מזל, מול רוזנבורג במחזור הסיום כדי לעלות בכלל לרבע הגמר. ולפתע פתאום היא החלה לדהור. אלופת אירופה מנצ'סטר יונייטד נכנעה 3:2 באולד טרפורד ואותה באיירן הושלכה הביתה בחצי. לראשונה בהיסטוריה שתי קבוצות מאותה מדינה נפגשו בגמר. ריאל, שידעה שאם היא לא מנצחת היא הולכת בקיץ הבא לגביע אופ"א, נתנה הצגה והשאירה את העטלפים עם המחמאות בלבד. מאז ועד היום כל אירופה יודעת דבר אחד – לא משנה איך נראתה העונה שלה, לא משנה כמה היא מאכזבת ולא מרשימה – כשריאל מדריד מגיעה לגמר, לעולם אי אפשר להמר נגדה. מישהו אמר קייב 2018?

מקום 6: גמר 1997, דורטמונד – יובנטוס 1:3

על מרטין קרי שמעתם פעם? ועל יורג היינריך? ועל פול למברט? ולארס ריקן? והיקו הרליך? אם לפחות לגבי חלק מהם התשובה היא לא, אל תתביישו. השאלה היא, האם הייתם מאמינים שהשחקנים האלה, שלא שמעתם עליהם, זכו פעם בליגת האלופות? ועוד ניצחו בגמר קבוצה שבמדיה שיחקו אנג'לו פרוצי, דידיה דשאן, כריסטיאן ויירי, אלסנדרו דל-פיירו וזינדין זידאן? אז כן, זה קרה.

אלופת אירופה טיילה לגמר שני ברציפות והיתה פייבוריטית בענק מול דורטמונד, למרות שחוץ מאותם שחקנים אלמונים יחסית, היו לדורטמונד גם את קרל-היינץ רידלה, יורגן קולר, מתיאס זאמר ופאולו סוזה, ששנה קודם לכן זכה בתואר במדי יובה, ולמרות שהמשחק נערך על אדמת גרמניה, באצטדיון האולימפי במינכן, אבל כבר במחצית הראשונה רידלה הימם פעמיים את האיטלקים. בדקה ה-65 דל-פיירו, שנכנס כמחליף בהפסקה, צימק ל-2:1 וכולם היו בטוחים שיובה בדרך לחזור ובגדול, אבל כעבור 5 דקות נכנס למגרש ילד בן 20 בשם לארס ריקן. 15 שניות על הדשא הספיקו לו כדי לכבוש את אחד השערים הכי גדולים בתולדות הגמרים, עם הקפצה מ-25 מטר מעל הראש של פרוצי ההמום. מזה גם יובה כבר לא יכלה לחזור. זה היה משחק בינוני, אבל הוא סיפק סנסציה אדירה ורומנטית. הקבוצה הצנועה שבאה עם קהל ענק ניצחה את הגברת הזקנה, העשירה והשחצנית.

מקום 5: גמר 2017, ריאל מדריד – יובנטוס 1:4

מה לא אמרו על ריאל בשתי הזכיות הקודמות שלה, ב-2014 ו-2016? שהיא לא מרשימה, שהיה לה מזל, שההגרלות היו לטובתה, שהשופטים היו לטובתה. אז אמרו. ריאל סיימה רק במקום השני בשלב הבתים, אבל זה לא הפריע לה לעבור יריבות קשות אחת אחרי השניה. כריסטיאנו רונאלדו, שכבש רק 2 שערים בשלב הבתים, פתח מבערים. 5 שערים מול באיירן מינכן בצמד המשחקים ברבע הגמר (אם כי 2 מהם היו צריכים להיפסל בגלל נבדל) ושלושער מול אתלטיקו בחצי.

בליגה ריאל זכתה באליפות ראשונה אחרי 5 שנים וכולם אמרו שמאז שנות ה-50 היא לא הצליחה לשלב זכיה באליפות עם זכיה בגביע אירופה. אז אמרו. בגמר התייצבה מולה יובה עם הגנת הברזל, שלאורך כל העונה האירופית שלה ספגה רק 3 שערים. בופון בן ה-39 ליהטט עם הכפפות, בונוצ'י וקיילני היו בלתי-ניתנים להכנעה. כולם אמרו שיובה תראה לריאל מה זה לשחק מול יריבה רצינית שיודעת לעשות הגנה. אז אמרו.

במחצית הראשונה אמנם יובה היתה עדיפה ואחרי יתרון של רונאלדו הגיע שוויון בשער מרהיב של מנדז'וקיץ', אבל למחצית השניה עלתה רק קבוצה אחת. ריאל הפעילה לחץ כבד ובסופו של דבר גם יובה הקשוחה קרסה. קאסמירו ורונאלדו הפילו את הביאנקונרי בנוקאאוט תוך 3 דקות ולקראת הסיום אסנסיו חתם את התוצאה. לראשונה בתולדות ליגת האלופות הצליחה האלופה לשמור על תוארה. אחרי שני גמרים קשים ולא מאד מרשימים מול אתלטיקו, ריאל סתמה לכולם את הפה עם תצוגה דורסנית ובלתי ניתנת לערעור.

מקום 4: גמר 1999, מנצ'סטר יונייטד – באיירן מינכן 1:2

למעשה, אין הרבה מה לומר על 90 הדקות הראשונות של המשחק הזה, וזה אומר הכל. דמיינו לכם מצב בו בכדורגל לא היו תוספות זמן והמשחק היה מסתיים ב-0:1 לבאיירן. הרי ברור שהגמר הזה היה מדורג באחד המקומות הכי נמוכים ברשימה. זו גם הסיבה שמבחינתי לפחות, הוא בשום אופן לא יכול להיות במקום הראשון.

שתי הקבוצות הטובות באירופה באותה שנה הגיעו לגמר בקאמפ נואו, אחרי שנפגשו גם בשלב הבתים ושני המשחקים נגמרו בתיקו, כך שהיה ברור שיחסי הכוחות שקולים. הציפיה היתה למשחק גדול, ועם השער של מריו באסלר בפתיחה הציפיה רק עלתה, אבל מכאן והלאה זה היה משחק מאד מאכזב. יונייטד שיחקה עם הראש בקיר ולא הצליחה לייצר מצבים של ממש ומנגד באיירן החמיצה 3-2 מצבים מצוינים לעשות 0:2 ולגמור את הסיפור. כדור מדהים של קרסטן יאנקר הלך למשקוף. לותר מתיאוס, שבגיל 38 קיווה להשיג את התואר הקבוצתי היחיד שחסר לו, הוחלף בדקה ה-89 כשבאיירן הובילה וראה מהספסל את החברים שלו קורסים. דייויד בקהאם, שסחב על הגב את ההרחקה מול ארגנטינה במונדיאל שנה קודם לכן שהפכה אותו לשחקן הכי מושמץ בממלכה, הפך לסופרסטאר הכי גדול. שתי קרנות שלו, עם שתי נגיעות זהב של המחליפים שרינגהאם וסולשיאר, הפכו את הבלתי-אפשרי לאפשרי ועל הדרך גם סידרו לרמי וייץ את הרגע הכי זכור בקריירה שלו.

תמיד אמרו על הגרמנים שהם כאלה שמנצחים משחקים מכריעים בזכות הרצון והאופי. בגמר הזה הכל הלך הפוך. הגרמנים, המסודרים וקרי הרוח לכאורה, התבלבלו וכשלו ברגעים הכי קריטיים. אחרי השער של סולשיאר הם פשוט התפרקו. השופט האגדי פיירלואיג'י קולינה היה צריך להפציר בהם לקום על הרגליים ולחזור למרכז המגרש כדי לחדש את המשחק. התמונה הכי זכורה מהגמר הזה היא לא של החגיגות של שחקני יונייטד, אלא של סמואל קופור הגנאי דופק בידיו על הרצפה וממרר בבכי קורע לב, לא מצליח לתפוס איך קרה הדבר הזה.

יונייטד של אותה עונה היתה לא רק קבוצה דורסנית ומלהיבה, אלא גם "הקבוצה של הגורל בניצחון של הגורל", כפי שהיטיב לתאר שגיא כהן. זו היתה קבוצה ווינרית מהאגדות. אחרי הנצחונות המדהימים על ליברפול וארסנל בגביע, ואחרי המהפך הענק מול יובנטוס בחצי גמר האלופות, המשחק הזה היה בסך הכל עוד קאמבק גדול בעונה המטורפת הזו, הגדולה ביותר בהיסטוריה של השדים האדומים. זה באמת לא היה משחק טוב, אבל אף-אחד מהנוכחים באצטדיון באותו ערב לא ישכח אותו לעולם.

לחלק א' – מקומות 20-25

לחלק ב' – מקומות 14-19

לחלק ג' – מקומות 8-13