למקומות 20-25

למקומות 14-19

גמר ליגת האלופות הולך ומתקרב, וזה הזמן להמשיך לעלות מעלה במצעד הגמרים של כל הזמנים. הפעם ניזכר בגמרים שהגיעו למקומות 8-13

מקום 13: גמר 2002, ריאל מדריד – לברקוזן 1:2

ריאל רשמה זכיה שלישית במפעל בתוך 5 שנים, וזו היתה אולי המרשימה ביותר מביניהן. עם סגל אדיר, שכלל את פיגו, זידאן, רוברטו קרלוס, ראול, מקאללה ופרננדו היירו, ריאל הדיחה את באיירן מינכן ברבע הגמר וברצלונה בחצי. מנגד, לברקוזן הדהימה את אירופה בעצם ההגעה לרבע הגמר, למרות סגל מרשים שכלל את מיכאל באלאק, לוסיו, אוליבר נויביל, אולף קירסטן וברנד שניידר. בשלב הבתים השני היא הובסה מול יובנטוס וארסנל, אבל ניצחה את יובה בגומלין ועוד פעמיים את לה-קורוניה וסיימה במקום הראשון בבית. לאחר מכן היא עברה את ליברפול ברבע ואת מנצ'סטר יונייטד בחצי, בשני המקרים בזכות שערי חוץ. עם כל הכבוד לסינדרלה מהבונדסליגה, היה נראה שריאל האימתנית תאכל אותה בלי מלח, אבל לברקוזן הצליחה לכפות משחק צמוד ונתנה פייט אדיר, לפני שנכנעה לוולה הבלתי נשכח של זידאן, אולי השער הגדול ביותר בתולדות הגמרים.

מקום 12: גמר 1995, אייאקס – מילאן 0:1

מבחינת רמת המשחק נטו הוא היה צריך להיות מדורג נמוך יותר, אבל הגמר הזה היה אחד המרגשים והמפתיעים בליגת האלופות. שנה אחרי שבאה כאנדרדוג והדהימה את הדרים טים של ברצלונה, הגיעה אלופת אירופה מילאן, המנוסה, החזקה והעשירה לגמר שלישי רצוף. מולה הגיעה אייאקס הצעירה, הרעבה והבלתי צפויה, שחזרה למעמד הזה לראשונה מאז רצף 3 הזכיות בשנות ה-70 המופלאות של יוהן קרויף וחבריו. בפעם הראשונה, שתי קבוצות ששיחקו באותו בית הגיעו לגמר. אייאקס ניצחה את מילאן פעמיים בשלב הבתים, אבל בכל זאת, במעמד החשוב באמת היה ברור לטובת מי נוטה הכף. ממוצע הגילאים בהרכב של מילאן היה 29, בזה של אייאקס 24. האחים דה-בור, אדגר דווידס, קלרנס סיידורף, אדווין ואן-דר-סאר – כולם שחקנים צעירים, עמדו שווה בשווה מול הכוכבים הותיקים בארזי, מאלדיני, דונאדוני וקוסטקורטה. בדקה ה-70 נכנס למגרש ילד בן 18.5 העונה לשם פטריק קלייברט, ו-15 דקות מאוחר יותר הוא כבש את השער היחיד במשחק והביא לאייאקס ניצחון מדהים וגביע אירופי רביעי.

מקום 11: גמר 2015, ברצלונה – יובנטוס 1:3

12 שנה אחרי הגמר האחרון שלה, ואחרי שעברה המון אכזבות, כשלונות ופרשיית קלצ'יופולי, יובה הצליחה לפלס את דרכה לגמר עם קבוצה עקשנית שכללה לוחמים ותיקים כמו בופון, בונוצ'י, פטריס אברה, קרלוס טבס ואנדראה פירלו, לצד הכוכבים הצעירים פול פוגבה ואלברו מוראטה, שכבש פעמיים בחצי הגמר מול האקסית ריאל מדריד והדיח אותה כמעט לבד. הדאבליסטית הגאה של איטליה הגיעה לגמר בברלין כמרעננת הרשמית של העונה, אלא שלרוע מזלה חיכתה לה שם הדאבליסטית של ספרד עם שלישיית MSN, השלישיה ההתקפית הקטלנית והמלהיבה ביותר שראה עולם הכדורגל בשנים האחרונות, שעשתה שמות בהגנות של כל אירופה, כולל מנצ'סטר סיטי, פריס סן ז'רמן ובאיירן מינכן (עם האקס פפ גווארדיולה). ללא קייליני הפצוע, ההגנה של יובה התקשתה להתמודד עם המחץ האדיר בחלק הקדמי של ברצלונה. כבר בדקה הרביעית רקיטיץ' כבש את הראשון. מוראטה אמנם השווה זמנית, אבל סוארז החזיר את היתרון לבארסה ובתוספת הזמן ניימאר חתם את התוצאה. בסיום המשחק נפרדה אירופה משני הענקים פירלו וצ'אבי.

מקום 10: גמר 2013, באיירן מינכן – דורטמונד 1:2

דורטמונד של קלופ היתה קבוצה מפעימה. היא זכתה באליפות ושנה לאחר מכן בדאבל, כולל 2:5 מדהים על באיירן בגמר הגביע. היה חסר לה רק הישג אירופי, והוא הגיע בעונה הבאה. דורטמונד הוגרלה מהדרג הרביעי לאחד הבתים הקשים בתולדות המפעל, עם ריאל מדריד, מנצ'סטר סיטי ואייאקס, וסיימה אותו במקום הראשון, ללא הפסד. אחרי שעברה את שחטאר בשמינית ועשתה מהפך מטורף ברבע הגמר מול מלאגה, הגיע השיא בדמות רביעיה פרטית של רוברט לבנדובסקי מול ריאל של מוריניו בחצי גמר גדול. הבעיה של דורטמונד היתה, שבאיירן מינכן של היינקס היתה באותה עונה קבוצה מושלמת.

אחרי הפסד הזוי מול באטה בוריסוב בשלב הבתים, באיירן לא הסתכלה לאחור. היא נפנפה בשלב הנוקאאוט את ארסנל ויובנטוס ובחצי הגמר סיפקה שתי תצוגות של כדורגל מעולם אחר מול ברצלונה הדהויה של טיטו וילאנובה המנוח. זה נגמר 0:7 בסיכום שני המשחקים, ובארסה יצאה בזול. בגמר מריו מנדז'וקיץ' העלה את באיירן ליתרון, גונדואן השווה מהנקודה הלבנה. ואז הגיע אריאן רובן. אותו רובן ששנה קודם החטיא בתוך חודש שני פנדלים קריטיים, בליגה מול דורטמונד ובגמר ליגת האלופות מול צ'לסי. אותו רובן שכולם לא הפסיקו להזכיר לו שהוא לוזר, השתחל בדקה ה-89 דרך מרכז ההגנה, גלגל את הכדור בדיוק למקום הנכון והראה לכולם כמה שהוא ווינר.

מקום 9: גמר 2008, מנצ'סטר יונייטד – צ'לסי 1:1 (5:6 בפנדלים)

בבננה ביץ' בת"א נערכה הקרנה של המשחק על משחק ענק. להערכתי היו שם כ-3,000 איש כשלפחות 80 אחוז מהם בחולצות כחולות בגלל צ'לסי, או יותר נכון בגלל אברהם גרנט. ישבנו שם אני וחברי הטוב קלרמן, אוהד יונייטד שרוף ברמת השריטה העמוקה, לבושים חולצות אדומות עם שמו של כריסטיאנו רונאלדו על הגב. אותו רונאלדו כבש במשחק, אבל גם החטיא בפנדלים. כשזה קרה, לא ידענו איפה לקבור את עצמנו. אחרי שאשלי קול הבקיע את הפנדל הרביעי של צ'לסי, קלרמן הסתכל עליי בפנים חיוורות ולחש לי "זה גמור". לא עניתי למרות שהסכמתי איתו. נאני הבקיע את הפנדל החמישי של יונייטד ואנחנו התכוננו לרוץ לאוטו ברגע שטרי ישחיל את הכדור פנימה, כדי לראות כמה שפחות מהחגיגות של צ'לסי. ואז טרי החליק על הדשא הרטוב. בבת אחת אוהדי יונייטד המעטים שהיו בחוף התעוררו לחיים. ואז ההצלה של ואן-דר-סאר מול אנלקה, ואז קפיצות, וצרחות, וחיבוקים עם אנשים שאני לא מכיר, וקלרמן בוכה כמו ילד. ככה זה, יונייטד יכולה לנצח גמרים רק בדרמות ענק.

מקום 8: גמר 2006, ברצלונה – ארסנל 1:2

כשמדברים על ברצלונה הגדולה, תמיד ידברו קודם כל על הקבוצה של פפ, ודי בצדק. ועדיין, בקבוצה ההיא של רייקארד היה משהו לא פחות מרגש ולא פחות מלהיב. זו היתה קבוצה ששיחקה כדורגל קצבי, מסחרר, וירטואוזי. בלי טיקי טאקה ובלי החזקת כדור בשמיים. פשוט כדורגל התקפי מרתק. מארקז ופויול החזיקו את ההגנה, דקו היה המנוע, סמואל אטו חורר רשתות בשפיץ ומעל כולם הפנומן עם הרווח בשיניים, רונאלדיניו האחד והיחיד. הילד ליאו מסי היה פצוע ולא שותף בגמר.

גם על ארסנל של ונגר דיברו במשך שנים כקבוצה שמחויבת לכדורגל אסתטי, אלא שבאירופה זה לא הביא לה הצלחות. אז ונגר הלך על משהו אחר, וארסנל שמה דגש על היעילות. היא רשמה שיא מדהים של 10 משחקים רצופים ללא ספיגה וכבשה בדרך לגמר 14 שערים בלבד ב-12 משחקים, הכי מעט לפיינליסטית מאז החל הפורמט הנוכחי של הטורניר.

אחרי 18 דקות של גמר, השוער יינס להמן הכשיל את אטו מחוץ לרחבה והפך לשחקן הראשון אי-פעם שמורחק בגמר גביע אירופה, אלא שדווקא בעשרה שחקנים ארסנל הדהימה ועלתה ליתרון מראשו של סול קמפבל. לאורך כל המחצית השניה בארסה לחצה, אבל לא הצליחה למצוא את הרשת, ואז הגיע המחליף הנריק לארסון. בתוך 4 דקות בלבד השבדי הותיק בישל את שער השוויון לאטו ואת שער הניצחון למחליף נוסף, ז'וליאנו בלטי, במה שהיה שערו הראשון והאחרון של המגן הברזילאי במדי ברצלונה.

למקומות 20-25

למקומות 14-19