לשאר הטורים בפרויקט פתיחת עונת 2021 ב-NBA
המטרה של הטור הזה היא להיות מילון מושגים רלוונטיים לחלון ההעברות בנ.ב.א. כדי לחבר את החוקים היבשים להתרחשויות האמיתיות אשתמש בדוגמאות מהשנים האחרונות, בעיקר ממהלכי ה"קיץ" של מיאמי היט. כך תוכלו לראות איך המושגים והכלים השונים באים לידי ביטוי בתהליך קבלת ההחלטות של קבוצה.
ההיט, מעבר להיותם הקבוצה האהובה עליי, הם גם קבוצה תחרותית אשר רוצה להתחרות על אליפות וגם קבוצה עם הנהלה מהמקצועיות בליגה, זאת לעומת כמה הנהלות פחות מקצועיות שעשו פדיחות ב"קיץ" (כן ג'ון הורסט אני מדבר עליך). לאורך כל הטור כשאני כותב "קיץ" אני מתכוון לתקופה שבין עונות אשר כוללת את הדראפט, תחילת תקופת הטריידים והרגע שממנו מותר להחתים שחקנים חופשיים.
מגבלות שכר
נתחיל מהמושג הכי כללי ואחד שגם פשוט להבנה – תקרת השכר. ה-NBA היא ליגה חצי-קומוניסטית, ככזו היא שואפת להיות שוויונית. תקרת השכר היא בעצם מגבלה על כמות הכסף שקבוצה יכולה להוציא על משכורות של שחקנים. הכלל הזה מונע מבעלים עשירים מאוד להשתולל עם משכורות ולשבור את השוק. תקרת השכר משתנה מעונה לעונה בהתאם להכנסות הליגה ועומדת כרגע על כ-109 מיליון דולרים לקבוצה לעונה, סכום זהה לעונה הקודמת (למרות ירידה בהכנסות בגלל המגפה). בכל קיץ קבוצות יכולות להחתים שחקנים באופן חופשי עד אשר הן מגיעות לתקרת השכר.
אבל ב-NBA לכל כלל יש יוצא מן הכלל, והיוצאים מן הכלל במקרה של תקרת השכר הם רבים. קודם כל נזכיר את רצפת השכר, סכום שעומד על 90% מתקרת השכר. קבוצה אשר סך המשכורות שלה עומד על פחות מרצפת השכר תחויב לחלק בין שחקני הסגל שלה את ההפרש בין רצפת השכר לסך המשכורות, כך הליגה נמנעת ממצב שבו בעלים של קבוצה נמנע מלשלם משכורות גבוהות כדי למקסם את הרווחים שלו. פילדלפיה כמעט הייתה במצב כזה ב-2015.
תקרת השכר ב-NBA היא "רכה", כלומר ישנם סעיפים אשר מאפשרים לקבוצה לשלם מעבר לתקרת השכר ונזכיר אותם בהמשך. המגבלות העיקריות אשר עוצרות את הקבוצות מלבזבז עוד ועוד הן ה-luxury tax level וה-hard cap. ה-luxury taxlevel הוא סכום אשר עומד השנה על כ-132 מיליון דולרים, כאשר קבוצה חורגת מעבר לסכום הזה היא משלמת מס כבד על כל דולר נוסף. זה לא נדיר לראות קבוצה חוצה את קו המס ומשלמת מעבר, אך בדרך כלל מדובר על כמה מיליוני דולרים בודדים.
ה-hard cap היא מגבלה אשר לא נכנסת לפועל כאשר סך המשכורות חוצה גבול מסוים, אלא כאשר קבוצה משתמשת באחת מן החריגות המותרות לקבוצות אשר מוגדרות "קבוצות מעבר לתקרת השכר" ונתייחס לחריגות האלה בהמשך. כאשר קבוצה מגיעה למצב של hard cap היא מגבילה את סך המשכורות שלה לסכום מסוים, כ-6 מיליון דולרים מעבר לסף המס והיא לא יכולה לבצע מהלכים אשר גורמים לה לחצות את הסף הזה.
כללים בסיסיים
נפתח את סקירת הכללים עם כאלה שקלים יותר להבנה כמו גודל הסגל. כל קבוצה יכולה להחתים עד 15 שחקנים בסגל שלה ובנוסף שני שחקנים בחוזה שנקרא חוזה דו-כיווני. שחקן שמקבל חוזה כזה יכול לשחק גם בקבוצה הבכירה וגם בקבוצת הפיתוח שלה, ויש מגבלה על מספר הימים שבו הקבוצה "מפעילה אותו" לסגל הבכיר – 45 ימים בהם הוא יכול להתאמן עם הקבוצה הבכירה או לשחק איתה. למיאמי יש כרגע 15 שחקנים מוחתמים ושחקן אחד עם חוזה דו-כיווני – גייב וינסנט. קבוצה יכולה להביא 20 שחקנים למחנה האימונים, למיאמי כרגע יש 18: 15 שחקנים הסגל + וינסנט ועוד שני שחקנים שקיבלו חוזה למחנה האימונים אשר נקרא Exhibit 10. מדובר על חוזה בסכום נמוך מאוד (הכל יחסי) אשר לא נספר תחת תקרת השכר. שני השחקנים אשר קיבלו את החוזה הזה ממיאמי יתחרו ביניהם על החוזה הדו-כיווני השני.
אופציית שחקן/אופציית קבוצה – אופציות שחקן או קבוצה הן שנה נוספת בחוזה אשר אחד הצדדים יכול להחליט אם לממש או לא. אופציות בחוזה נותנות לשחקן או לקבוצה יותר חופש בקבלת ההחלטות. בדוגמה שלנו, במיאמי, לקלי אוליניק הייתה אופציית שחקן אשר הוא מימש עבור השנה הבאה. מיאמי מימשה את אופציית הקבוצה על באם אדבאיו לשנה הקרובה.
חוזה רוקי – חוזה רוקי הוא חוזה סטנדרטי אשר כל קבוצה מחויבת להציע לשחקנים אשר היא בוחרת בסיבוב הראשון של הדראפט. הסכומים נקבעים על פי מספר הבחירה והחוזה יכיל תמיד שנתיים מובטחות עם שנתיים נוספות שמגיעות עם אופציית קבוצה. קבוצות יכולות לחרוג מתקרת השכר כדי להחתים את את השחקנים שהן בחרו בדראפט, גם שחקני סיבוב שני.
שחקן חופשי מוגבל – לרוב ניתקל במושג הזה בהקשר לשחקנים אשר מסיימים חוזי רוקי, אך הוא מתאים גם לכל שחקן אחר אשר נמצא בליגה שלוש שנים או פחות. שחקן חופשי מוגבל יכול לחתום על חוזה חדש עם כל קבוצה, אך לקבוצה האחרונה שהוא שיחק בה יש אפשרות להשוות את ההצעה ולשמור אותו. דוגמה רלוונטית לכך היא בוגדן בוגדנוביץ', אשר אחרי הסערה עם מילווקי הגיע להסכמה עם אטלנטה על חוזה, סקרמנטו יכלה להשוות את ההצעה עליו אך בחרה שלא להשוות והוא חתם רשמית עם ההוקס. כדי שקבוצה תוכל לשמור על הזכות שלה להשוות הצעות היא צריכה להציע לשחקן החופשי המוגבל qualifying offer: זהו חוזה לשנה אחת עם משכורת שנקבעת לפי המשכורת האחרונה של השחקן (להרחבה). שחקן אשר מקבל את ה-qualifying offer יוכל להפוך לשחקן חופשי בלתי מוגבל לאחר השנה הזו.
שחקן חופשי בלתי מוגבל – שחקן חופשי בלתי מוגבל הוא כל שחקן חופשי אשר אינו מוגבל… כלומר שחקנים ותיקים שסיימו חוזה, שחקנים אשר לא קיבלו qualifying offer או שחקנים אשר בדיוק סיימו את חוזה ה-qualifying offer. שחקן חופשי בלתי מוגבל יכול לחתום על חוזה חדש עם כל קבוצה.
חוזה מקסימום – החוזה הגבוה ביותר שקבוצה יכולה להציע לשחקן. הסכום ומספר השנים משתנים בהתאם לסיטואציה כך שייתכן ששחקן שאינו מקבל חוזה מקסימום ירוויח יותר כסף משחקן אשר מקבל חוזה מקסימום. סכום המקסימום נקבע כאחוז מסוים מתקרת השכר. חוזה מקסימום רגיל ניתן ל-4 שנים עבור 25% מתקרת השכר. שחקנים עם ותק של מעל 7 שנים בליגה יכולים לקבל עד 30% מתקרת השכר, ושחקנים עם ותק שעולה על 10 שנים יכולים לקבל עד 35% מתקרת השכר. חוזה מקסימום יכול להיות ל-5 שנים עבור שחקנים שהקבוצות מחזיקות את זכויות הבירד שלהם (הסבר על זכויות בירד בהמשך).
חוק דריק רוז – חוק דריק רוז (כלל אשר נכנס לתוקף ב-2011, כשדריק רוז היה השחקן היחיד שהיה זכאי לו) מאפשר לשחקן אשר מסיים חוזה רוקי לקבל חוזה של 5 שנים עבור 30% מתקרת השכר. כדי להיות זכאי לחוק דריק רוז השחקן חייב לעמוד באחד מהתנאים הבאים – להיבחר לחמישיית העונה או להיבחר כשחקן ההגנה של העונה. הוא צריך לעמוד בתנאים האלה בעונתו הרביעית או בשתיים משלוש העונות האחרונות של חוזה הרוקי שלו. גם שחקן אשר נבחר ל-MVP בשלוש השנים האחרונות זכאי לחוזה דריק רוז. קבוצות יכולות להציע חוזה מקסימום לשחקנים שלהם שחתומים על חוזה רוקי כבר אחרי שלוש שנים, כאשר החוזה נכנס לתוקף אחרי השנה הרביעית. באם אדבאיו היה אחד מארבעת השחקנים שחתמו על חוזה מקסימום עם סעיף דריק רוז בפגרה הנוכחית. המשמעות היא שהחוזה שלו כרגע הוא 25% מתקרת השכר של מיאמי ל-5 שנים ושבעונה הקרובה הוא ינסה לעמוד בקריטריונים כדי להקפיץ את השכר 30% (195 מיליון דולרים במקום 163). כמו באם גם ג'ייסון טייטום, דיארון פוקס ודונובן מיצ'ל חתמו על חוזה זהה עם הקבוצות שלהם וינסו לעמוד בקריטריונים העונה. כאמור, חוזי המקסימום שהם חתמו שלהם ייכנסו לתוקף רק בתחילת העונה הבאה (2021-22).
חוזה סופרמקס – מאפשר לשחקן שמסיים את עונתו השביעית או השמינית בליגה לקבל מהקבוצה שבחרה בו בדראפט או שקיבלה אותו בטרייד בעת חוזה הרוקי שלו חוזה של עד 35% מתקרת השכר. הקריטריונים לקבלת החוזה הם דומים לקריטריונים בחוק דריק רוז. לפי חוק הסופרמקס יאניס אנטטקומפו יוכל לקבל יותר כסף ממילווקי בקיץ הבא (כשיהפוך לשחקן חופשי) מאשר בכל קבוצה אחרת. אנתוני דיוויס היה שחקן חופשי הקיץ והוא עמד בכל הקריטריונים לקבלת סופרמקס מלבד העובדה שהוא משחק בלייקרס אשר לא החזיקו בו בעת שהיה בחוזה מקסימום. דיוויס סירב לחוזה סופרמקס אשר ניו אורלינס הציעה לו כדי שיכול לעבור ללייקרס. דיוויס היה יכול לחתום על חוזה של 1+1 או 2+1 (שנה/שנתיים ובנוסף אופציית שחקן לשנה) כדי שיוכל להתחיל את החוזה הבא שלו עם 10 שנות ותק בליגה ולקבל חוזה של 35% מתקרת השכר אך הוא בחר לחתום על חוזה מקסימום של 5 שנים. הלייקרס יכלו לבצע החתמות לפני שדיוויס חתם בגלל ה-cap hold שלו (מושג שאסביר בהמשך).
חריגות מתקרת השכר
כאמור, ישנם כללים המאפשרים לקבוצה לחצות את תקרת השכר. כדי שקבוצה תוכל להשתמש בכלים האלה היא צריכה להגיע לפגרה עם סך משכורות אשר נמצא מעבר לתקרת השכר. נחזור לדוגמה הקבועה שלנו – מיאמי היט. לפני ה"קיץ" מיאמי התחייבה לסכום משכורות של כ-82 מיליון דולרים לעונה הקרובה, סכום אשר נמצא מתחת לתקרת השכר, אך היא התנהלה כקבוצה אשר מעבר-לתקרת-השכר בגלל ה-cap hold, כדי להסביר את ה-cap hold אהיה חייב להסביר לפני כן מהן זכויות בירד.
זכויות בירד – על שם לארי בירד (כלל אשר נכנס לתוקף בגללו). מאפשרות לקבוצה לחרוג מעבר לתקרת השכר כדי להחתים "שחקן בית" של הקבוצה בסכום שמגיע עד לשכר המקסימום. שחקן מקבל זכויות בירד אחרי שלוש שנים בהן הוא לא שוחרר או חתם כשחקן חופשי בקבוצה שונה. זכויות בירד עוברות ביחד עם שחקנים אשר נשלחים בטרייד. ועכשיו לדוגמה שלנו – למיאמי היו זכויות בירד על ארבעה שחקנים אשר סיימו חוזה – גוראן דראגיץ' (בקבוצה מ-2015), דריק ג'ונס ג'וניור (בקבוצה מ-2017), מיירס לאונרד (סיים חוזה של ארבע שנים, היה רק בשנה האחרונה במיאמי) וג'יי קראודר (סיים חוזה של 5 שנים במהלכן הוא שיחק במדי 5 קבוצות שונות, הגיע למיאמי רק בפברואר).
Cap hold – כאמור ההתחייבות של מיאמי לעונה הנוכחית עמדה רק על כ-82 מיליון דולרים (להזכירכם התקרה היא כ-109 מיליון דולרים), כדי למנוע מהקבוצה להשתמש ב~27 מיליון דולרים שזמינים לה מתחת לתקרה כדי להחתים שחקן בעל פרופיל גבוה ואז להשאיר את ארבעת השחקנים עם זכויות הבירד, משתמשת הליגה בדבר שנקרא cap hold. המשמעות של ה-cap hold היא שכאשר שחקן מסיים חוזה עבור קבוצה מסוימת, יש סכום מסוים שעדיין נספר בסך המשכורות של הקבוצה לשנה הבאה, הסכום הזה נקרא ה-cap hold. הקבוצה מחזיקה ב-cap hold של כל שחקן עד שהוא חותם על חוזה חדש, או עד שהיא מוותרת על הזכויות שלה עליו (ואז היא לא יכולה להשתמש בחריגת לארי בירד כלפי השחקן). הסכום של ה-cap hold נקבע על פי סטטוס השחקן והמשכורת האחרונה שלו.
עבור מיאמי היט, ההתחייבות של ה-82 מיליון דולרים ביחד עם ה-cap hold של השחקנים שהזכרתי הביאו אותה לסכום של מעבר לתקרת השכר, אך כדי להיות באמת מעבר לתקרת השכר הם היו חייבים להוציא מהכיס את ההפרש הזה של ~27 מיליון דולרים על ארבעת השחקנים. ג'ונס ג'וניור ו-קראודר לא הרוויחו סכומים גדולים עד כה בקריירה שלהם, וההיט לא רצו להציע להם חוזים של מעבר לשנה אחת (כדי לשמור על גמישות בקיץ 2021). במקום, הם קיבלו חוזים נחמדים מאוד בפורטלנד ובפיניקס. מיאמי החתימו את דראגיץ' לחוזה של כ-18 מיליון דולרים ואת לאונרד לחוזה שיביא אותה בדיוק מעבר לתקרת השכר (בכ-10 מיליון דולרים) כדי שתוכל להשתמש בחריגות הבאות:
MLE – ה-MLE, ראשי תיבות של Mid-Level Exception, היא חריגה אשר מאפשרת לקבוצות אשר מעבר לתקרת השכר להציע חוזים בסכום (אשר משתנה מעונה לעונה) של כ-9.3 מיליון דולרים. יש סכום נמוך יותר עבור קבוצות שנמצאות מעבר לסף המס (כ-5.7 מיליון דולרים). ההיט השתמשו ב-MLE המלא הזה כדי להחתים שני שחקנים – אייברי בראדלי ומו הארקלס.
Bi-annual exception – ה-BAE היא חריגה אשר לא ניתן להשתמש בה בשנים רצופות. דאלאס, ממפיס, דטרויט וטורונטו השתמשו בחריגה הזו בקיץ 2019 ולכן לא היו זכאיות לה ב"קיץ" הנוכחי. החריגה הזו עומדת השנה על סכום של כ-3.6 מיליון דולרים. מיאמי בינתיים לא השתמשה בחריגה הזו השנה ולכן היא תהיה זכאית לה בעונה הבאה, אך הם השאירו לעצמם אפשרות להשתמש בחריגה הזו כיוון שהחוזה שנתנו להארקלס מתאים בדיוק לסכום שלה.
Sign and Trade – החריגה הזו מאפשרת לקבוצה להחתים שחקן חופשי גם כאשר היא מעבר לתקרת השכר. התהליך הוא כזה – השחקן חותם בקבוצה הקודמת שלו (דבר שתמיד אפשרי בגלל זכויות בירד / cap hold) ואז מיד עובר בטרייד לקבוצה החדשה. קבוצות אשר נמצאות מעבר לתקרת השכר צריכות להשוות משכורות בטרייד ולכן ב-S&T קבוצות תמיד ייאלצו להיפרד משחקנים שלהם. דוגמה לכך היא הטרייד אשר הביא את ג'ימי באטלר למיאמי בקיץ הקודם. בטרייד הזה מיאמי נפרדה מג'וש ריצ'רדסון ומחסן וויטסייד כדי שתוכל להכיל את החוזה של באלטר. יש מגבלות על חוזים של Sign and Trade – חוזה כזה חייב להיות באורך של לפחות שלוש שנים כאשר השנה הראשונה מובטחת; הקבוצה אשר מקבלת את השחקן שהטרייד סובב סביבו לא יכולהה לקבל שחקנים נוספים מן הקבוצה שממנה הוא מגיע.
שלוש החריגות האחרונות – ה-MLE, ה-BAE וה-Sign and Trade הן החריגות אשר מביאות קבוצות למצב של hard cap. בדוגמה שלנו – מיאמי הגיעה למצב של hard cap בגלל שהשתמשה ב-MLE, היא עדיין יכולה לבצע מהלכים מותרים תחת תקרת השכר הקשיחה אשר הוגדרה לה. כאמור כל קבוצה יכולה לחרוג מתקרת השכר גם כדי להחתים שחקנים אשר היא בחרה בדראפט.
חוזה מינימום – כל קבוצה בכל מצב יכולה לסגור את המקומות האחרונים בסגל שלה עם חוזי מינימום. השכר בחוזה מינימום נקבע על פי הוותק של השחקן. חוזה מינימום יכול להיות למשך של עד שתי עונות.
כללים נוספים
סטרץ' – כלל הסטרץ' מאפשר לקבוצה לשחרר שחקן ולפרוס את השכר הנותר שלו למשך כמה שנים. במקרה של מיאמי הם השתמשו בכלל הזה על ראיין אנדרסון בקיץ 2019 כדי לפנות מקום לשכר של ג'ימי באטלר. השכר של אנדרסון היה כ-15.6 מיליון ועם שכר כזה מיאמי לא יכלו להכיל את החוזה של באטלר. הסכום חולק ל-3 ונפרס למשך 3 שנים, כך שגם העונה וגם בעונה הבאה אנדרסון יקבל שכר של כ-5.2 מיליון ממיאמי. הסכום הזה נספר בתקרת השכר ומגביל את הקבוצה.
חריגת טרייד – חריגת טרייד, או Trade Exception, היא כלי אשר נוצר כאשר קבוצה שולחת שחקן אחד (חייב להיות שחקן אחד בלבד) בטרייד לקבוצה אשר נמצאת מתחת לתקרת השכר, הקבוצה שמקבלת את השחקן יכולה "לספוג" את השכר שלו מתחת לתקרת השכר ולא חייבת להשוות משכורות (היא עדיין יכולה לשלוח שחקנים בטרייד). במצב כזה הקבוצה אשר שלחה את השחקן עם השכר הגבוה מקבלת את ה-trade exception בסכום של ההפרש בין השכר שהיא שלחה לשכר שהיא קיבלה.הקבוצה יכולה להשתמש ב-trade exception למשך שנה אחת אחרי העסקה כדי לספוג שכר של שחקנים בטרייד (גם אם היא חורגת מהתקרה) כל עוד השכר המצטבר שלהם נמוך מן הסכום הזה. למיאמי יש כרגע trade exception בסכום של כ-7.5 מיליון דולרים, זכר לטרייד של ג'יימס ג'ונסון למינסוטה. מיאמי יכולים להשתמש בסכום הזה כדי לספוג משכורות של שחקנים בטרייד, אך במקרה של מיאמי צריך לזכור שהם הגיעו למצב של hard cap. דוגמה נוספת היא גולדן סטייט ווריורס אשר בקיץ 2019 שלחו את אנדרה איגודלה בטרייד לממפיס. בטרייד הזה נוצרה חריגת טרייד של כ-17.2 מיליון דולרים, הווריורס השנה לא השתמשו באף כלי שהביא אותם למצב של hard cap ולכן יכלו להשתמש בחריגה הזו כדי לספוג את החוזה של קלי אוברה ג'וניור (כ-14.4 מיליון דולר). לקריאה נוספת.
יש כמובן כללים נוספים, אבל לא אוכל להסביר את כולם, למיטיבי לכת אני משאיר פה כמה לינקים:
- אתר Spotrac, אשר מתמחה בחוזים בספורט אמריקאי.
- ערך הוויקיפדיה באנגלית של תקרת השכר (הערך העברי ברמה נמוכה לדעתי).
- אתר hoopsrumors, אשר לא מצאתי בו דף שמרכז את המאמרים על כל המושגים, אבל על רובם יש הסבר (אפשר להיעזר בחיפוש שבאתר או בגוגל).
- המסמך הרשמי של ההסכם הקיבוצי (CBA – Collective Bargaining Agreement).
וואו. איזה הסבר מקצועי 👌👌
אבדיה שואל איפה היית כשהוא חיפש תשובות 🙈
מעולה.
אולי שויקיפדיה יחליפו את הערך שלהם בטור שלך.