בס"ד

קווין דוראנט נבחר ל-MVP של האולסטאר וזה גרם לי לחשוב. דוראנט ידע למנף חברויות במשך השנים להצלחה, כמו באוקלהומה או בווריורס. לעומת זאת, חלק מחבריו פחות הסתדרו עם הקונספט של תלות קבוצתית. חלקם, כמו ווסטברוק למשל, הגיעו רחוק למרות הכל. אחרים, כמו ביזלי, קצת פחות

**

מחקר שנעשה ב-2009 באוניברסיטת קנזס ובחן ביצועי תלמידים בכיתות ט'-י"ב בתיכון קנזס, מצא כי שיעור התלמידים שסיימו בהצלחה את בית הספר הינו 97% בקרב אלה שהשתתפו בקבוצות ספורט כלשהן. זה מספר שגבוה בכמעט 10% מתלמידים שלא לקחו חלק בשום פעילות ספורט. אצל הבנות נרשמו שיעורי נשירה נמוכים מבית הספר בקרב אלה שהשתתפו בתחרויות ספורט לבין אלה שלא נטלו חלק בפעילות כזאת.

מדובר פה ביותר מתועלת פיזית בלבד. אנשים שמשתתפים בפעילות ספורטיבית מפיקים תועלת אישית וחברתית. הסביבה התחרותית בה אתה חייב לשרוד, האלמנטים שאתה חייב לשפר, היכולת להבין שבספורט קבוצתי אתה לא תלוי רק בעצמך והיכולת השכלית הנדרשת – כל אלה הופכים אותך לבן אדם שלא ידעת שאתה יכול להיות. בשביל חלק מהאנשים המאמץ מניב פירות והם מתרגלים לסיזיפיות הנדרשת מהם. הם הופכים לספורטאים מוצלחים במיוחד ומהווים מודל לחיקוי לספורטאים אחרים ולמי שרוצה להפוך לספורטאי. לפני שמייקל ג'ורדן הפך לדמות בלתי נסבלת בחדר ההלבשה, הוא גם התיישר לפי כללי ההתנהגות החברתיים המקובלים וזה חלק ממה שגרם לבולס לבחור דווקא בו. פורטלנד, למשל, התעוורה מהכשרון של המקום השני באותו דראפט במקום להסתכל על המכלול וכך שינתה את כל העתיד וההיסטוריה.

אבל בשביל אחרים, מבין אלה שמצליחים להישאר במסגרת תחרותית, מדובר במלחמה יומיומית. לא מדובר רק באימונים מפרכים ובלתי נגמרים או ביכולת לתת מעצמם למען הקבוצה; זה הרבה יותר עמוק מזה. חלקם לא מצליחים להעניק *לעצמם* את השקט הדרוש על מנת להפוך לספורטאי שהוא גם מצליח וגם הופך להיות השראה לאחרים. לא חסרות דוגמאות בהיסטוריה הספורטיבית הקרובה לספורטאים שהצליחו למרות הכל ולכאלה שפחות. עבור מייקל ביזלי, מדובר במלחמה שמתקיימת מאז 1989, ברגע שנולד ועד היום.

ביזלי גדל עם עוד 4 נפשות בבית, בנוסף לדודו. סה"כ 6 אנשים. ללא כסף. ללא יכולת להביא אוכל הביתה. ביזלי הסתובב ברחובות כדי למצוא לעצמו ולמשפחתו אוכל ובעוד ששחקנים אחרים הפכו את הרגעים האלה לקטליזטור להצלחה שלהם, ביזלי לקח איתו את המנטליות הזאת עד הסוף.

"קווין דוראנט הוא החבר האמיתי הראשון שהיה לי", התבטא פעם ביזלי. שניהם גדלו יחד, למדו יחד, שיחקו בכל נבחרות הילדים, בית הספר והקולג', נבחרו לשחקני השנה בקולג' שלהם ונבחרו במקום ה-2 בדראפט, שנה אחד אחרי השני. לדברי דוראנט, שמאז הספיק להפוך ל-MVP ולאלוף NBA, הוא גדל עם אח אחד בלבד כך שאוכל מעולם לא חסר לו. באיזשהו שלב, דוראנט וביזלי הפכו לחברים כה קרובים עד שהאחרון הפך לבן בית אצל כוכב הווריורס. כמו שאמר זאת דוראנט בעצמו "מייקל היה מגיע אליי לפני בית הספר, אחרי בית הספר, נשאר עד מאוחר מאד ורק אז עוזב. אנחנו למעשה אחים". תחושת האחווה הזאת עזרה לביזלי מאד להתקדם בחייו הספורטיביים והיא שהביאה אותו להיבחר על ידי מיאמי היט בדראפט ולשתף פעולה עם שניים מהגדולים בדור האחרון, לברון ג'יימס ודוויין ווייד. הוא גם הצליח להחזיר על המגרש. אלא שהמנטליות של לדאוג לעצמך, או יותר נכון – לא לדאוג לשום דבר – חזרה נגדו. ביזלי נתפס עם מריחואנה, הושעה מהליגה ומאז, פחות או יותר, הוא בקושי שחקן משלים בליגה. הוא הספיק לתת שתי גיחות לסין, שם שבר פעמיים את שיא הנקודות למשחק האולסטאר, כולל הופעה של 63 נקודות, 19 ריבאונדים ו-13 אסיסטים. היכולת הזאת החזירה אותו לליגה של הגדולים וב-2016 הוא אפילו הופיע בפלייאוף עם יוסטון, אבל זאת הייתה הבלחה חד פעמית.

כיום ביזלי נמצא בעונתו ה-11 בליגה והוא שוב משתף פעולה עם לברון ג'יימס, הפעם במדי הלייקרס. הוא בקושי בן 30 אבל אפילו את הפעולה שהוא עצמו טען שהוא הכי מצטיין בה, ריבאונדים, הוא מתקשה ליישם. לדבריו, "בתיכון הייתי מסיים משחקים עם 30 ריבאונדים". אז איך ולאן כל זה נעלם? בעוד דוראנט התיישר לפי הדרך בה נדרש מספורטאי לצעוד בה, אם זה בלשמור על גופו, לשמור על תדמית נקיה בהתאם לתקופה ולעבוד קשה, עושה רושם שביזלי, כמו רבים אחרים לפניו, סומך רק על הכשרון שלו ומצפה שאצלו התוצאה תהיה שונה.

גם התדמית שלו לא יכולה להיות רחוקה יותר משל דוראנט. הוא מסתובב עם קפוצ'ונים שמכסים רסטות, זרועותיו מקועקעות לחלוטין והוא נזכר שהדרך בה הכיר את דוראנט מלכתחילה היא שלמעשה הוא גנב ממנו פיצה. חברות מופלאה יצאה מזה, קריירה מופלאה קצת פחות. כשהם נשאלו מה היו עושים אם לא היו כדורסלנים, התשובה שלהם תמצתה בערך את הכל. דוראנט אמר "בטח הייתי גר עם אמא שלי עד גיל 30". ביזלי, לעומתו, ענה: "במה אני טוב חוץ מבכדורסל? אני לא טוב בשום דבר אחר, אני אפילו לא יודע באיזה כיוון לחשוב".

לצערו של ביזלי, גם לברון עצמו מתקשה לסחוב את L.A לפלייאוף, כך שביזלי יגדיל את מספר העונות שלו ב-NBA ללא פלייאוף מאשר עם (כרגע זה 6-4 לחובתו). אם לא נראה שינוי גדול – ובגילו זה לא ממש סביר – ביזלי עומד לסיים קריירה מפוספסת, שיכלה ללכת לכיוונים אחרים לגמרי. מי יודע, אולי אפילו לכיוון טבעת עם החבר הוותיק, קווין דוראנט.