"למה לי לקחת ללב –
יש לי דברים חדשים בראש,
יש לי דמיון שעוזר לפעמים לשכוח."
"שלום עומר שרעבי, הזמנתך נרשמה במערכת כרטיס כניסה על סך 55 ש"ח למוקדמות גביע העולם בכדורסל: ישראל – גיאורגיה 13.09.2018 בשעה 20:00".
אני באמת לא יודע מה גורם לי לבחור ללכת מרצון למשחק של נבחרת ישראל בכדורסל. אולי מחירי הכרטיסים הנוחים, אולי זה תיקון על ספטמבר האחרון, אולי כי הפעם זוסמן בסגל, אולי כי (עד כמה שזה נשמע קלישאתי) אני פשוט מסרב לאבד תקווה בכדורסל של הנבחרת הישראלית.
הייתי שם בחודש ספטמבר, למען האמת, החל מה-31 באוגוסט של השנה שעברה – הרבה שמחה והרבה אופטימיות. ואז? התרסקות. מכירים את הענף האולימפי – קפיצה למים? עומדים על מקפצה, עושים כמה שיותר סלטות באוויר וצוללים לבריכה? אני לא מתיימר להבין בענף הזה ויצא לי לצפות בו רק פעמים בודדות תוך כדי צפייה באולימפיאדה. בכל אופן, פעם יצא לי לשמוע על ספורטאי אמריקאי בשם גרג לוגניס, שבמשך כמה שנים שלט ביד רמה בענף בקפיצה למים, אחרי שזכה בזהב בלוס אנג'לס ב-1984 הוא התחרה באולימפיאדת סיאול ב-1988 ותוך כדי אחת הקפיצות שלו איבד שיווי משקל ובצלילה למים ראשו פגע בקרש הקפיצה והתרסק, זאת כשהוא מחזיק בתואר האלוף האולימפי מכהן. לוגניס התעשת, ובהמשך היום קפץ למים בצורה מושלמת וזכה במדליית הזהב.
הפשלה של לוגניס:
לשם מה המשל הנחמד הזה? לא, אני לא חושב שאחרי קמפיין היורובאסקט האחרון נגיע לאליפות הבאה ונזכה פתאום במדליית הזהב (למרות שאני בהחלט קונה את התסריט הזה) אני מאמין שיהיה טוב, ואחרי כל ירידה צריכה להגיע עלייה.
בניגוד לענף הכדור השני הפופולרי בארצנו, בכדורסל המצב שונה. בביטחון אפשר להגיד שהכדורסל שלנו לא "חולה" באותן המחלות כמו הכדורגל הישראלי. אנחנו באמת בסדר בכדורסל בהשוואה לעולם ובטח שלאירופה. כבר עשרות שנים יש לנו קבוצה ישראלית די מוצלחת במפעל הבכיר ביבשת ולרוב גם קבוצה או שתיים במפעלים הנוספים, הנבחרת הישראלית הגיעה בעבר לכמה הישגים נאים ואפילו כיום, נבחרת העתודה שלנו היא אלופת אירופה. אז מה, או יותר נכון – למה זה לא עובד?
נחזור לקיץ 2017, הג'ינג'י על הקווים הבטיח במסיבות העיתונאים שהנבחרת תיתן את הכל, הוא הבטיח. אז למה זה נראה כך? שאלתי את עצמי בעודי צופה בשחקני נבחרת אוקראינה קולעים 88 נקודות על גבם של שחקנינו במשחק האחרון של שלב הבתים. הקהל ביציעים היה מדהים, באמת, ולמרות היכולת הלא טובה של הנבחרת על הפרקט – ההתרגשות מהקהל הישראלי בהיכל אולי אפילו הייתה שווה את הכרטיס. ביורובאסקט האחרון ראינו נבחרת חלשה, פשוט חלשה, לא פיזית וגם לא מבחינת יכולות על הנייר, חלשה מנטלית, תבוסתנית, חסרת ראבק, חסרת תשוקה.
ברבע האחרון של הניצחון הדרמטי על נבחרת גרמניה היו ניצוצות של נבחרת שבאה לעבוד. אחרי שהובלנו במשך דקות רבות הגרמנים שלטו במשחק וזכו בהובלה ובמומנטום, ואז, ככה פתאום, הבחורים הישראליים התחילו לעבוד – היה זה גל מקל שלרגע הפסיק להחטיא, עומרי כספי שנזכר בהיותו שחקן NBA כבר 9 שנים וגיא פניני שאיפס את הידית מחוץ לקשת – הייתה זו התשוקה שחסרה לנבחרת במשך כל הטורניר. אז איך יוצרים תשוקה? קודם כל עם שחקנים נכונים. כשעודד קטש קיבל לידיו את הנבחרת אחרי האכזבה באליפות אירופה היה ברור שזה הולך לכיוון של הצערת הסגל – פינוי בינוי, שחקנים וותיקים שעשו הרבה במדים הלאומיים עזבו ופינו את המקום לבחורים צעירים ורעבים כמו נמרוד לוי, יובל זוסמן ותמיר בלאט.
עד כה, קמפיין מוקדמות אליפות העולם בכדורסל מתקדם בעצלתיים. הנבחרת צלחה את הבית המקדים, וכעת מתמזגת לבית עם גרמניה, סרביה וגיאורגיה וללא ספק היא נראית כמו נבחרת בבנייה, הרבה שחקנים צעירים שנזרקים למים העמוקים כי אין ברירה – חייבים להצמיח דור חדש. נראה שמה שמאפיין את הנבחרת הצעירה של קטש עד כה הוא חוסר היציבות, כך למשל בבית המקדים היא הצליחה לנצח יריבות לא קלות על הנייר ובד בבד ליפול מול אסטוניה או לחטוף תבוסה מול יוון. גם בהכנה לצמד המשחקים מול גיאורגיה וגרמניה – ניצחון מוחץ על רוסיה ולאחר מכן תבוסה מול פולין.
איך אמר אייל שני – "זה או הצלחה ענקית או רוב הסיכויים התרסקות איומה", כך תיראה הנבחרת. עכשיו רק צריך לשחק, לשכוח כמה שאפשר מהקמפיין הקודם ולא לקחת ללב. במבט חטוף על הסגל אפשר להבין שכישרון יש, וכנראה שגם רעב ותשוקה – עם או בלי כספי, לנבחרת יש הרבה מה למכור מול כל נבחרת ביבשת עם קצת יותר אמונה.
