ההכנות לטקס והטקס עצמו היה ארוך ומייגע, אני חושב שהיה יותר הגיוני אם היו עושים את זה קצר יותר. השחקנים נשארו חצי שעה אחרי הטקס להמשיך לחתום, להצטלם לסלפי וכל שאר הדברים. הם עברו ילד ילד, גם אם המאבטחים לא הכי אהבו את זה, ונתנו תחושה כנה של אכפתיות והערכה.

אני באמת לא יודע מה גורם לי לבחור ללכת מרצון למשחק של נבחרת ישראל בכדורסל. אולי מחירי הכרטיסים הנוחים, אולי זה תיקון על ספטמבר האחרון, אולי כי הפעם זוסמן בסגל, אולי כי אני פשוט מסרב לאבד תקווה בכדורסל של הנבחרת הישראלית.

בשלב הזה החלטתי שאני לא נותן לשום דבר לעצבן אותי. אני אדיש. קלענו סל, אני לא מגיב. איבדנו כדור, אני לא כועס. המשחק ממילא גמור. ולפתע פתאום ההפרש יורד ל-4. כאן גם אני כבר לא יכולתי להישאר אדיש. משהו קורה פה.

אין מה להיכנס לדיכאון או מרה שחורה, אין מה לנסות להסביר, העובדות פשוטות - הנבחרת פשוט לא טובה

זה היה שיא של אליפות מהנה ביותר. הכל הצליח לפיב"א הפעם.