50+1 בעולם משתנה
בעולם כדורגל אליו נכנסים עשירי העולם בזה אחר זה, זוכה חוק ה 50+1 הגרמני לשלל ביקורות. הבעיה העיקרית ברוב הביקורות שנחשפתי אליהן, לפחות בארץ, היא שהן ממעטות להסביר בפירוט מהי משמעות החוק הזה ומנתחות את המצב מנקודת מבט שלטעמי אינה מלאה.
לכן הגיע הזמן לעשות קצת סדר.
אז מהו החוק?
ברוב חלקי העולם בעל הון זה או אחר יכול להשתלט על מועדון כדורגל ולהפוך אותו לשלו, ככל שישלם מספיק כסף לבעלים הקודם. הדבר דומה להשתלטות על כל חברה או תאגיד הקיימים בשוק העולמי, לאו דווקא בתחום הכדורגל ו/או הספורט.
דוגמאות לבעלי הון שהשתלטו על קבוצות בישראל הם משה חוגג שרכש את בית"ר ירושלים מהבעלים הקודם, אלי טביב, אלונה ברקת שרכשה את קבוצת הפועל באר-שבע, ומיטש גולדהאר שרכש את מכבי תל אביב. דוגמאות מאירופה הן רומן אברמוביץ' בצ'לסי, נסאר אל-ח'אליפי מפאריס ושייח מנסור של מנצ'סטר סיטי. המצב מאפשר לבעלים החדש להזרים כמויות עצומות של כסף למועדון (בכפוף למגבלות הפייר-פליי).
מה ההבדל בין זה ל 50+1?
בעוד בעולם הכדורגל הישראלי רוכש הקבוצה יכול לזכות במלוא זכויות ההצבעה שבה, בגרמניה משקיע פרטי לעולם לא יוכל לקבל מעל 49% מזכויות ההצבעה, כאשר 51% לפחות יישארו בידי האוהדים, להם יהיה רוב. תאגיד שכזה לא יוכל לקבל רשיון, אם למועדון הכדורגל לא יהיו לפחות 51% אחזקה.
מיהם אותם האוהדים? כל מי שמשלם דמי חבר שנתיים למועדון. המועדון מחויב להזמין את כל החברים לאסיפה השנתית בה כל אחד יכול לדבר על נושא הקרוב אל ליבו. אני יכול לתת עדות ממקור ראשון על כך שאחת לשנה, אני מקבל הזמנה אל האסיפה השנתית של באיירן מינכן מתוקף היותי חבר מועדון, כך שכן – זה קורה.
מטרת החוק המוצהרת היא לשים את האינטרס של המועדון מעל האינטרס של משקיע כלכלי כזה או אחר (באירופה, בניגוד לארץ, המועדונים מסיימים שנה ברווח לא מעט פעמים).
חריגים
ניתן לבקש החרגה מהחוק בתנאים קיצוניים. התנאי הוא שישות משפטית אחרת, שאינה מועדון האם, קידמה את מועדון האם במשך 20 שנים ברציפות, לפחות. הדבר תלוי באישור מועצת המנהלים של ההתאחדות הגרמנית ויינתן רק תוך הנחה שהיישות המשפטית תמשיך לקדם את המועדון.
היישות המשפטית לא תוכל למכור את המועדון, אלא רק להחזיר את המניות שלה לחברה האם (מועדון הכדורגל עצמו) ללא תשלום. ככל שהיא תסרב לעשות כן, המועדון יאבד את הרשיון שלו לפעול. דוגמה ליישות משפטית שקיבלה רשיון שכזה היא חברת התרופות באייר, שהשתלטה על באייר לברקוזן.
ביקורת (והפרכתה)
הביקורת העיקרית שנשמעת כנגד החוק היא שהוא מונע מקבוצות הליגה הגרמנית את האפשרות להתחרות ביעילות אל מול קבוצות אחרות באירופה. האמת היא שהדבר לא מדויק. הליגה הגרמנית נחשבת לליגה השלישית בטיבה באירופה ושנה אחר שנה קבוצות הליגה מגיעות לשלבים המתקדמים. יתרה מזאת, החוק מגן על מועדונים.
לאוהד הממוצע יש זכרון קצר והוא יהנה להשוות את המועדון שלו לגרסאות המוצלחות של אלה שנרכשו ע"י בעלי הון, אך ישכח שבעלי הון אחרים השמידו לא מעט מועדונים מפוארים. דוגמאות לכך הן ההתרסקות של מלאגה בספרד ושל פורטסמות' באנגליה. בית"ר ירושלים בעידן פוסט גאידמק הייתה במצב כלכלי רע מאוד ועל סף פשיטת רגל עד שניצלה ע"י אלי טביב, כאשר האחים ניסנוב היו אלה שהצילו את מועדון הכדורגל של הפועל תל-אביב.
סיכום
ייתכן מאוד שמהות השיטה פוגעת ביכולת של קבוצות הליגה הגרמנית להתחרות מול האנגליות והספרדיות בטווח הקצר, אך בטווח הארוך לשיטה יש שני יתרונות משמעותיים:
הראשון הוא שהיא מבטיחה את המשך קיומן של הקבוצות ומונעות היעלמות של מועדונים.
השני הוא אולי המשמעותי ביותר – הקבוצה שייכת לאוהדים. האוהדים מהווים חלק מהמועדון באופן רשמי ומהווים שותפים מלאים להחלטות, להצלחות ולכשלונות. בטווח הארוך, זה מה שנותן לבונדסליגה את מנת החמצן המשמעותית ביותר שלה – עובדת היותה הליגה עם אחוז האוהדים הגבוה ביותר שמגיע למגרשים.
