העשור הדומיננטי

לשאר הטורים המעולים לסיכום העשור

מי לדעתכם הוא איש העשור בספורט? האם זה היה העשור של אחד משני הענקים מסי ורונאלדו, שהרימו אחד את השני כל פעם מחדש לשיאים חדשים של דומיננטיות, וירטואוזיות והישגים? אולי זה היה בכלל לברון ג'יימס שהגיע ל-8 סדרות גמר ולקח 3 אליפויות? או יוסיין בולט, שאמנם את שיאי העולם שבר בעשור הקודם, אבל לקח מדליות זהב בשתי אולימפיאדות ו-3 אליפויות עולם? או נובאק דיוקוביץ' ששלט בעשור הזה בצורה כמעט אבסולוטית בטניס העולמי, למרות ששני הגלדיאטורים, נדאל ופדרר מסרבים להיכנע?

ומי היא קבוצת העשור? ריאל מדריד שזכתה ב-4 אליפויות אירופה? ברצלונה עם שתי אליפויות אירופה ו-7 אליפויות? אולי גולדן סטייט שהייתה ב-5 סדרות גמר רצופות ושברה שיאי קליעות וניצחונות בזה אחר זה?

שחקני גולדן סטייט חוגגים את העלייה לגמר הנ.ב.א
Via Golden State Warriors Facebook page

אפשר להתווכח וכל אחד יציג את דעתו, אבל זה לא הנושא שעליו אני רוצה להתעכב בטור הזה, אלא דווקא בסיבות שהביאו לקו המחבר בין גיבורי העשור שהצליחו לשמור על רמת ביצוע אלוהית לאורך זמן וכנגד חוקי הזמן.

נכון שהשיפורים ברפואה ובטכנולוגיה השפיעו דרמטית על הביצועים של הכוכבים הגדולים, אבל העניין לא מסתכם רק בכך. כי מה שמגדיר את העשור הזה יותר מכל היא הדומיננטיות, או יותר נכון הריכוזיות, שמגיעה כולה בחסות הגלובליזציה.

גלובליזציה זה טוב או רע?

"גְּלוֹבָּלִיזַצְיָה היא התרחבות, האצה והעמקה של הקשרים התרבותיים והכלכליים בין מדינות, חברות ויחידים באופן היוצר שילוב של כלכלות, תרבויות ותנועות פוליטיות מכל העולם" (ויקיפדיה).

על פניו, לתהליך הגלובליזציה יש השפעה חיובית. הגידול בחופש התנועה הפיזי של אזרחי העולם וגם חופש זרימת המידע באמצעות האינטרנט והרשתות החברתיות, נותן לאנשים בכל רחבי הגלובוס הזדמנויות שלא היו להם בעשורים קודמים. אתה רוצה להיות זמר? תצלם את עצמך, תעלה ליוטיוב, תגשים חלום, גם מבלי להפוך למקצוען. רוצה להיות דוגמנית? האינסטגרם פתוח בשבילך. רוצה להיות מבקר קולנוע? מסעדות? לכתוב טורים על ספורט ולהגיע לקהל רחב מבלי לעבוד באמת בתקשורת? הכל אפשרי היום.

וזה עובד גם עבור כדורגלנים צעירים, שמצלמים את עצמם משחקים ויכולים לשלוח קטעי וידאו שלהם לסוכנים ולמועדונים ולשחקנים כמו רוברטו פירמינו להגיע לליגה הגרמנית ישירות מהליגה הברזילאית השנייה. מי שבאמת טוב, יש לו גישה נוחה יותר כיום לפסגה. אבל זה כמובן עובד בצורה דו כיוונית, כי הפסגה נותרה באותם מקומות שבהם יש הכי הרבה כסף. ועכשיו, שום דבר לא מפריע להן לשאוב את הטובים ביותר.

פירמינו, ליברפול
Credit to "Liverpool FC" Facebook page

דמיינו את העידן שלפני חוק בוסמן, שבו הקבוצות הגדולות יכלו לבחור רק שלושה זרים לקבוצות שלהם. זה יצר הרבה יותר איזון בכדורגל העולמי. מכיוון שהגדולות בוחרות רק את מקומות 1-3, והבאות אחריהם את 4-6 וליגה כמו שלנו נגיד את 10-12. אבל היום, הכל פתוח בפניהן. הקבוצות הגדולות בוחרות בעצם את 1-20.

אבל היי, חוק בוסמן קיים כבר משנת 95'. כמעט עשור וחצי לפני העשור הזה. אז למה לא ראינו סממנים כאלו בעשור הקודם? כי הפעם יש להן משמעותית פחות חסמים. בזכות הגישה החופשית הזו למידע ולסקאוטינג המועדונים הגדולים יכולים להחתים את השחקנים הללו כבר באקדמיות שלהן בגיל יותר צעיר, וכמובן שיש להם את הכסף לכך, הרבה יותר ממה שהיה להם באופן יחסי:

בזכות מיליוני האוהדים שהם משיגים עכשיו ברשתות החברתיות, בזכות הגדלת השידורים וזכויות השידור שמגיעות משווקים חדשים הרבה יותר כסף, גם באופן יחסי, ממה שהיה להם פעם. לריאל מדריד כיום כ-210 מיליון עוקבים בעולם ברשתות החברתיות, בתחילת העשור הרשתות החברתיות היו בחיתולים. המוצרים שלה ושל ברצלונה מעטרים את חנויות המזכרות בכל העולם. אם אנחנו כילדים שגדלו בראשון לציון או אשדוד בכלל אהדנו קבוצות מתל אביב או מחיפה, הילדים שלנו היום נחשפים בילדותם קודם כל לענקיות הספרדיות.

אחד התוצרים המשמעותיים של הגלובליזציה היא שהיא עוזרת לתאגידי העל רק להגדיל את כח השוק שלהם על חשבון המתחרות כמובן ולהפוך למונופולים, או משהו שקרוב לזה בצורה כלל עולמית. התייחסנו לכך בטור "בלי כוכבית – הליגה הישראלית היא אחת התחרותיות באירופה"  שבו ראינו איך כמעט שכבר אין תחרותיות בליגות הגדולות באירופה בעשור כזה שמסתיים עם 8 אליפויות של יובנטוס ובאיירן מינכן, 7 של ברצלונה ו-6 של פסז', בין היתר וזאת עוד מבלי לדבר על הגידול בכח הכלכלי שלהם.

 

רונאלדו בע"מ

אבל לא רק מועדוני העל הופכים להיות בעלי כח שוק עולמי מפלצתי בזכות תהליכים שהגדילו את השווי של תאגידים כמו אפל, מקדונדלס ואמזון, אלא גם הכוכבים עצמם, גם הם נהנים היום מהגישה הזו לכל פינה בגלובוס.

אחד הטורים שהכי נהניתי לכתוב העשור הוא הטור "האם מסי ורונאלדו כל כך טובים?" ובו הדגמתי באמצעות מספרים את השינויים הכלכליים בכדורגל המועדונים, שנותנים לכוכבים האלו את התנאים הכי טובים לפרוח. בזכות הפערים האלו, המועדונים מצליחים להעצים את הדומיננטיות והיכולת של הכוכבים שלהם, כי מקיפים אותם שחקני על בעמדות שלהם גם כן ולרוב הם משחקים נגד שחקנים שהם הרבה פחות טובים מהם. ויש להם את הרופאים הכי טובים, והתזונה הכי טובה והמתקנים הכי טובים.

השחקנים גם מקבלים את המעטפת הכי טובה מהמועדונים, וגם להם יש מספיק כסף כדי לשמור על עצמם ברמה האישית, למשל לברון ג'יימס עליו מסופר שהוא משקיע כמיליון דולר בשנה כדי לשמור על בריאותו.

מסי ורונאלדו
Via La Liga Facebook Page


ידע זה כח

עוד נושא שנכנס מאוד חזק העשור וקשור גם להעצמת הדומיננטיות של מותגי העל ושווה להתעכב עליו הוא ה-DATA, גם הרפואית אבל גם זו שקשורה למשחק. היום מועדונים וגם כוכבים מעסיקים עשרות אנליסטים שינתחו כל נתון שלא חשבתם אפילו שאפשר לעקוב אחריו.

שיטות האימון השתפרו, והטכנולוגיה, והפכו את הכל לקצת יותר רובוטי. הספורט בכללותו הפך לאלגוריתם, זה נפוץ יותר היום ב-NBA שם המשחק השתנה לגמרי בעשור האחרון, אבל ניתן לראות את ההשפעה גם בטניס וגם אצל מאמנים כמו גוארדיולה וקלופ שמנהלים את המשחק ברמה כירורגית. דמיינו שאתם משחקים שח נגד המחשב, הוא כבר יודע כמעט את כל המהלכים קדימה, הסיכוי שלכם לנצח אותו די אפסי. קשה מאוד לנצח את המכונה, קשה מאוד להפתיע אותה. וגם אם אתם כן מצליחים להדהים את כולם ולעשות זאת לעונה אחת, וקוראים לכם לסטר, מונאקו, אייאקס או אפילו דורטמונד – בשנה הבאה כוחות השוק יצליחו להפשיט אתכם מהנכסים שלכם ותחזרו לנגן כינור שני.

אני שואל את עצמי אם ומסי ורונאלדו לא היו קיימים, האם כוחות השוק היו מצליחים לקחת שני שחקני על אחרים ולהביא אותם לכאלו פסגות של דומיננטיות ושיאים? או שבאמת מדובר על שחקנים חד פעמיים שלא נראה גם בעשורים הבאים?  שאלה טובה – אבל אני בטוח שזה לא מקרי שאנחנו רואים את השחקנים המצליחים בהיסטוריה במרבית הענפים, וכל כל הרבה שיאים שנשברים, דווקא בעשור הזה.


הקרב על דור ה-Z

כבר לא חדש לנו שכסף קובע את הכל, אנחנו רואים בעשור הזה הרבה יותר משחקים בעונה, יותר מפעלים, יותר זכויות שידור, ואנחנו גם יכולים לראות את הכל בשידור ישיר או חוזר, או סתם לקבל קטע סטרימינג עם איזה גול מטורף בזמן שאנחנו בכלל בשירותים, על פניו הספורט ממשיך ליהנות מפופולריות חסרת תקדים שרק מתעצמת בזכות הרשתות החברתיות.

אבל הסיפור הגדול בעשור הבא יהיה המלחמה על דור ה-Z, דור שגדל עם מסכים מגיל 0, דור שמתקשה לצפות במשחק כדורגל שלם ברצף, דור שרגיל לראות דברים בהיילייטס קצרים, דור שלא צריך בכלל לנסוע ולעמוד בפקקים, לשבת שעה וחצי באצטדיון ולחזור הביתה מאוחר, כשהוא יכול לעשות את הכל מהספה שלו עם חברים, או אפילו בלי החברים, רק לדבר אתם בוואצאפ.

הכל היום זז הרבה יותר מהר, אם דור בעבר היה מוגדר כ-25 שנה, היום בתוך 5 שנים יש היום כל כך הרבה שינויים, ולכן הרבה מאוד ענפים מסורתיים שפחדו משינויים, וחלקם התחילו אותם כבר בעשור הזה, יגרמו לכך שלדעתי הספורט כפי שאנחנו מכירים אותו כרגע, הולך קצת להשתנות.

פדרר, דג'וקוביץ, טניס, ווימבלדון 2019
Credit to "Wimbledon" Facebook page
Print Friendly, PDF & Email

7 תגובות

  1. לעיתונות הארצית במיידי.

    לגבי הדומיננטיות והמונופוליסטיות-
    הרבה מאוד מזה קשור גם לשיטת הליגה בה ההכרעה היא ל יציבות לאורך המון זמן ואין כמובן שום סדרות פלייאוף ישירות כמו שיש בכל הענפים האחרים.

    אז זה לא רק מספר האליפויות של באיירן, יובה או פ.ס.ז'.
    זה בעיקר הדרך לשם שהם נתפסים מדי שנה ולכל אורך התקופה כמועדונים שיש להם מטרות ברורות וכמובן אמצעים לעמוד באותם יעדים מדידים ומתגמלים.

    למה שג'ו שמו (joe schmoe) מטקסס או גאולה כהן מגדרה יתעניינו בפארמה שלא משחקת על שום דבר כשיש את יובה ואינטר שמדי שנה מכוונות הכי גבוה וכל שבוע יש להם משחקים 'קריטיים' שאסור לאבד נקודות כי זה משפיע.
    הפער בין חשיבות המשחקים לקבוצות העשירות לבין אלו שסתם במרכז הטבלה הוא עצום ועם הזמן והשנים המגמה הזו רק מחריפה כפי שכולנו עדים.

    נכון שגם עם סדרות פלייאוף באיירן ויובה עדיין בטח ייקחו לפחות 3-4 אליפויות מעשר (ואפילו 6-7) אבל אין בכלל ספק שברגע שגם מקום שמיני נניח תלוי בעצמו אז המשחקים באזורים האלה של הטבלה קריטיים ומעניינים לא פחות וזה כבר מעלה את הרמה הכללית ומצמצם את הפערים האסטרונומיים שקיימים כיום.

    כדאי לחשוב על זה

    • מסכים, דובר על כך רבות – וייתכן שאנחנו לא רחוקים מסופרליג ו/או הקטנת הליגות. כמו שאמרתי בסוף, מאוד ייתכן שדברים מהותיים רבים שאנחנו מכירים ישתנו בעשור הבא.

      • השאלה במידה רבה היא מי יובילו את השינויים. בעלי האימפריות או שרוב הקבוצות יתאגדו יחד ויציגו אלטרנטיבות ספורטיביות בדרישה שבלעדיהם אין משחק.

        בינתיים מסתמן שאם יהיו שינויים, זה יהיה לכיוון שהאוליגרכים ובעלי ההון חפצים. וזה אומר יותר ריכוזיות ועוד ממה שהורגלנו אליו אך באריזות יותר נוצצות ונוחות מבחינתם.

        אבל לך תדע, אולי בליגת ה'חלומות והכוכבים' החדשה כן תהיה הכרעה ישירה לפחות…גם זה משהו.

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    מסי רונאלדו ולברון הם ספורטאים חד פעמיים, אני די משוכנע שלולא הם לא היה אף אחד אחר במקומם. התעלמת מתפקידה של התקשורת בהאדרת הכוכבים. אני מקווה שבעשור הקרוב ייכנסו לכדורגל מנגנונים שייצרו שיווין תקציבי בין קבוצות שמשחקות באותה ליגה. זה יעשה טוב לליגות המקומיות.

    • יכול להיות, כנראה שלא נדע. אכן לא התייחסתי לתקשורת, היה לה תפקיד מאוד חשוב בעשור הזה, אבל כן דיברתי בכלליות על רשתות חברתיות ויותר שידורים שאפשר להגיד שהם חלק מזה. הלוואי שיהיה שיוויון תקציבי, אבל אני בספק.

  3. עופר גולדמן

    כתבת נפלא, אבל תרשה לי לחלוק.
    ה DATA דווקא אמורה לצמצם פערים מכיוון שבעזרתה ניתן להתגבר על חולשות ולאתר נקודות תורפה אצל היריבים.
    ב NBA יש פריחה אבל זה לא קשור לגלובליזציה אלא לניהול משובח. נכון שהשכר שם עולה אבל הכוכבים היו מככבים גם אם היו מקבלים כמה דולרים פחות ודונצ'יץ' היה מגיע בכל מקרה.

    בכדורגל הגלובליזציה אכן משפיעה על תנועת שחקנים וריכוז איכות , אבל ספרד היא חריגה בגלל הסכמי שידור שמפלים לטובה את שתי הגדולות.
    בנוסף בכדורגל אין רגולציה כספית כמו בארה"ב שמעודדת שיוויון, ולכן כסף עושה יותר כסף. אנחנו רואים את הירידה של ריאל בלי רונאלדו ומעניין מה יהיה בברצלונה בלי מסי.

    הגלובליזציה משפיעה מאוד, אבל היא רק חלק מהסיפור.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

 

אוהבים את מה שאנחנו עושים ורוצים לעזור?

תתמכו בנו

*כל תמיכה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח