נבחרת ישראל עשתה את הבלתי יאומן, היא הצליחה להיכשל בקמפיין חסר ציפיות, גם מקצועית וגם ברמה התדמיתית. אף אחד לא באמת חשב שנסיים בשני המקומות הראשונים, אפילו לסיים במקום השלישי לא היה תנאי מחייב, אוהדי הנבחרת בסך הכל רצו לראות דרך, להסתכל על הצד החיובי על כך שקיבלנו הפעם בית שלא נוכל אפילו להיאבק על העלייה כדי שיהיה אפשר לבנות נבחרת בעלת תלכיד שחקנים איכותי שיהיה מסוגל להוביל את נבחרת ישראל למוקדמות יורו 2020. נכון להיום, חודשיים לקראת סיום קמפיין הבכורה של אלישע לוי, נדמה שרק הלכנו אחורה.
אלישע לוי ניסה במשך כל משחקי המוקדמות לבנות הרכב שיוכל "לעבוד" בשביל ערן זהבי על ידי הרכבת שני קשרים אחוריים טבעיים בכל משחק (כמו שרן ייני, אלמוג כהן, מרואן קבהא ובירם כיאל) לצד עושה משחק (כמו אייל גולסה, רועי קהת, ביברס נאתכו ומיכאל אוחנה), שיוכל לקבל חופש יצירתי ולמסור כדורי עומק לקפטן הנבחרת. שיטת המשחק של אלישע לוי כשלה בגדול, שחקני הקישור שיחקו כל כך רחוק מהשער ששחקני היריבה התמקדו רק בזהבי שהיה האופציה ההתקפית היחידה בהרכב.
מעבר לשיטת המשחק, לא נראה עדיין שיש שוער לנבחרת. אלישע לוי פתח עם שלושה שוערים, דודו גורש, אופיר מרציאנו ועומרי גלזר. ההחלטה להציב את השוער חסר הניסיון בדמותו של גלזר במשחק מול נבחרת מקדוניה הייתה החלטה פופוליסטית שלא היה לה שום שיקול מקצועי, במיוחד שהוא עדיין יכול לתרום לנבחרת הצעירה. בין היתר הבחירה לשחק עם גורש שהיה שחקן ספסל או עם מרציאנו ששיחק בליגה השנייה בסקוטלנד תמוהות לא פחות.
ההתנהלות של אלישע לוי גרמה לאנטגוניזם כלפיו מהאוהדים והתקשרות ונראה שהוא בדרך החוצה לאחר קמפיין אחד בלבד. טרי ונבלס, מאמן נבחרת אנגליה בעבר, מסביר על הצד האכזרי של מאמני נבחרות ואומר שההבדל בין מאמן קבוצה למאמן נבחרת הוא שמאמן קבוצות יכול להשכיח מהאוהדים את ההפסד תוך שבוע אחד בלבד, לעומת זאת במידה ומאמן נבחרת מפסיד, אותו משחק נחרט בזיכרונם של האוהדים למשך כמה חודשים טובים. אבל במקרה של אלישע ישנה אפשרות לתקן את הקונצנזוס התקשורתי נגדו תוך כמה ימים במשחק החוץ מול נבחרת איטליה. אולי זה נשמע בלתי אפשרי, אבל גם הנבחרות הגדולות סובלות לעיתים רחוקות מיום לא טוב.
כדי לבדוק מהי התדירות של נבחרות בכירות לאבד נקודות, בדקתי את המשחקים של כל הנבחרות באירופה בשלבי מוקדמות היורו והמונדיאל מול הנבחרות החזקות והיציבות באירופה בשנים האחרונות (גרמניה, ספרד, צרפת, איטליה, הולנד, אנגליה ופורטוגל) מאז שנת 2004 ועד היום. אפשר לראות שהמאזן של ישראל לא רע בכלל באופן יחסי לשאר הנבחרות. אמנם עדיין אין ניצחון בצד הישראלי, אבל הנבחרת הלאומית לא הפסידה בחלק נכבד מהמשחקים ומי יודע אולי דווקא עכשיו, כשהציפיות מהנבחרת נמוכות מאי פעם, היא תוכיח שהיא מסוגלת להרבה יותר ממה שחושבים.
אלישע לוי יהיה חייב לקחת לפחות נקודה אחת באיטליה, לא כי זה ישנה משהו, אנחנו כבר לא נעלה לשלב הפלייאוף וככל הנראה שעדיין נישאר במקום הרביעי, אבל זוהי ההזדמנות האחרונה של אלישע לוי להוכיח שהוא ראוי לקמפיין נוסף.
ואם זה באמת יקרה, אלישע יקבל גיבוי מלא מההתאחדות ואנשי תקשורת שונים יהללו אותו ויכתבו שהוא הגיע מוכן טקטית למשחק והרכיב נבחרת של לוחמים ואולי האש תופנה בכלל אל ערן זהבי. אבל מה שבטוח, במידה וזה יקרה, נזכור את הקמפיין לטובה כמו לאחר הניצחון על נבחרת רוסיה בעידן דרור קשטן ונשכח את ההפסד הצורם בסמי עופר ביום שבת. אלישע לוי יגיד שזו הנבחרת שהוא רצה לראות והוא יבטיח שככה נראה גם במוקדמות יורו 2020, כך הוא יוכל להמשיך להיאחז בקרנות המזבח, עד הקמפיין הבא.
