לכבוד חזרתה המוזרה של ליגת האלופות בסוף השבוע הקרוב בעונה המוזרה ביותר בתולדות הענף, חזרנו אחורה בזמן אל בתים שאמנם שוחקו בעונות רגילות למדי ללא מגיפה עולמית סביבן, אך קרו בהם דברים בלתי רגילים.

מצירופי קבוצות שנראים כאילו נלקחו מעונת 2086 בפרו אבולושן או בפוטבול מנג'ר, מועדונים שהפציעו להופעת יחיד בבמה האירופית הבכירה ונעלמו כלעומת שבאו, קרבות עלייה דרמטיים ולא צפויים במחזור הסיום ועוד סיפורים שהיה כיף לצלול לתוכם ולהרגיש כאילו הם קרו ממש אתמול, בעונת ליגת אלופות רגילה שנמתחת מספטמבר עד השבוע האחרון של מאי או הראשון של יוני.

כותבים: אודי ריבן, יוחאי שטנצלר, רום טל דן ומוטלה רפלד.

לשאר הפרקים

בית 7: ליברפול, צ'לסי, בטיס ואנדרלכט (עונת 2005/06)

על פי התוצאות של ארבע הקבוצות, מדובר בבית גנרי לחלוטין בליגת האלופות. ליברפול (אלופת אירופה) וצ'לסי (אלופת אנגליה) העפילו לנוקאאוט ובטיס מהליגה הספרדית סיימה מקום אחד מעל אנדרלכט החלשה וקיבלה את הכרטיס לשלב 32 האחרונות של גביע אופ"א. אך אי אפשר שלא לשים לב לשיבוצן החריג של שתי קבוצות מאותה מדינה בבית המוקדם – דבר שקרה בפעם הראשונה והאחרונה במתכונת החדשה של המפעל הבכיר ביבשת.

הסיבה לכך לא יותר מדי ברורה ומוצדקת כאחד. את עונת 2004/05 בפרמיירליג ליברפול סיימה במקום החמישי, אך הודות ל-3:3 ההיסטורי והניצחון בפנדלים מול מילאן באיסטנבול, קיבלה הקבוצה של רפא בניטס את הכרטיס הנכסף לסיבוב הראשון של המוקדמות על חשבונה של יריבתה העירונית אברטון, שסיימה רביעית בליגה.
אלופת אירופה הטרייה עברה בקלות את דה ניו סיינטס הוולשית, קובנה הילטאית ומעט הזיעה מול צסק"א סופיה (שהשיגה 0:1 באנפילד), אך עשתה את שלה בזכות 2:3 בסיכום שני המשחקים הודות לצמד של פרננדו מוריינטס וכיבוש נוסף של ג'יבריל סיסה – סטיבן ג'אררד אגב, בישל את כל שלושת השערים.

לכרטיס שקיבלה ליברפול במוקדמות הייתה משמעות נוספת. בגלל שלא עלתה בדרך הרגילה מהפרמייליג, לא הייתה אז כל הגבלה לשלב אותה בכל אחד משמונת הבתים, ואיתרע מזלה והוגרלה באותו בית מול ז'וזה מוריניו, שהוביל את צ'לסי לאליפות ראשונה בעידן רומן אברמוביץ' ושבר את שיא הנקודות בליגה דאז ואת שיא ההגנה הטובה ביותר שנשמר עד ימים אלו.

כאמור לעיל, בעצם כאן די נגמרה הדרמה מכיוון שעל הדשא אין מה יותר מדי מה להרחיב. ליברפול וצ'לסי נפרדו פעמיים בתיקו 0:0 וסיימו את שלב הבתים במקום הראשון והשני בהתאמה. בטיס השלישית הייתה זו שגרמה לבלוז לא לתפוס את ראש הבית לאחר 0:1 ביתי ואנדרלכט האחרונה השיגה את שלוש הנקודות היחידות שלה במחזור השישי הודות לשער של וינסנט קומפאני בן ה-19, גם כן בסביליה.

בנוקאאוט ליברפול המשיכה את "קללת שמינית הגמר של הזוכות בצ'מפיונס" (שנמשכה בין השנים 2005-2009) והודחה בתבוסה של 0:3 לבנפיקה, צ'לסי הצטרפה אליה בעקבות 2:3 לאלופת אירופה הנכנסת ברצלונה. גם סיפורה של בטיס במפעל המשני של אופ"א לא היה מוצלח הרבה יותר – לאחר שחלפה על פני אלקמאר ב-32 האחרונות הודחה בשמינית על ידי סטיאווה בוקרשט ולא פחות גרוע מכך – היא צפתה ביריבתה העירונית סביליה הולכת עד הסוף וזוכה בתואר האירופי הראשון שלה עם ניצחון 4-0 על מידלסברו של סטיב מקלארן.
(רום טל דן)

בית 4: ויאריאל, בנפיקה, ליל, מנצ'סטר יונייטד (עונת 2005/06)

לא קל להיות בנעליו של סר אלכס פרגוסון בעונתו ה-20 במנצ'סטר יונייטד. כבר שתי עונות הסקוטי לא מצליח לעבור את שמינית הגמר ובפרמיירליג יריביו הגדולים ארסן ונגר וז'וזה מוריניו לקחו את ארסנל וצ'לסי לאליפויות היסטוריות שזכורות עד היום, אבל כלום לא הכין אותו למפלה הגדולה ביותר שלו במאה ה-21.

בקיץ השדים האדומים ביצעו שינויים קוסמטיים בלבד, פיל נוויל נמכר לאברטון וקלברסון עבר לבשיקטאש ובמקומם הגיעו אדווין ואן דר סאר מופלהאם כדי לחזק את עמדת השוער והדרום קוריאני שהיה חלק מהמסע המופלא של פ.ס.וו. איינדהובן בליגת האלופות, שעצרה רק בחצי הגמר שנה קודם לכן, ג'י-סונג פארק. בשלב הבתים שרצה אופטימיות במועדון לאחר שהקבוצה קיבלה בית די נוח כאשר נמנעה ממפגשים ישירים מול אריות אירופה, וקיבלה את ויאריאל וליל בדרגי הביניים, אך בדרג הרביעי הוגרלה מול היריבה הקשה מכולן – בנפיקה.

גם על כר הדשא ההתחלה נראתה אופטימית. יונייטד נפרדה ב-0:0 באל מדריגל מול הספרדים ובמחזור השני ראיין גיגס ורוד ואן ניסטלרוי הובילו את השדים האדומים ל-1:2 על בנפיקה באולד טראפורד, מה שהתברר בהמשך גם כניצחון האחרון שלהם בשלב הבתים.
לאחר מכן העניינים החלו להסתבך.
במחזורי המראה מול ליל השיגה יונייטד רק נקודה אחת, סיימה בעוד 0:0 מול ויאריאל ובמחזור השישי הפסידה 2:1 לבנפיקה, וכך סיימה קמפיין אירופי מסויט כבר בחודש דצמבר לאחר שדורגה במקום הרביעי, בו רשמה רק ניצחון אחד וכבשה שלושה שערי זכות בלבד.

עם כל זאת, יש לציין שתיקו מול בנפיקה במחזור הסיום היה מעלה אותה למקום השני. לא פחות מ-50% מהמשחקים הסתיימו בשוויון, מה שגרם לבית צמוד במיוחד. ויאריאל שהעפילה באותה עונה עד לחצי גמר ליגת האלופות סיימה בראש הבית עם 10 נקודות, בנפיקה השנייה עם 8 וליל יונייטד צברו כל אחת 6 נקודות, אך ליל קיבלה את הכרטיס לגביע אופ"א עם אחד מהפרשי השערים הכי מוזרים בתולדות ליגת האלופות – 2:1. כן הבנתם נכון, בסך בשישה משחקים ליל כבשה גול אחד (ב-0:1 מול יונייטד), ספגה שניים בלבד ונפרדה שלוש פעמים ב-0:0. גם שאר הקבוצות לא הוסיפו כבוד ושמרו על ממוצע מחריד של גול משותף למשחק.

כאמור, ויאריאל העפילה לשלב ארבע האחרונות בזכות ניצחונות על ריינג'רס ואינטר בדרך וסיימה את דרכה מול ארסנל בגלל גול של קולו טורה והחמצת פנדל דרמטית של חואן רומן ריקלמה. בנפיקה עשתה גם היא קמפיין מוצלח ונעצרה ברבע הגמר לאחר הפסד לברצלונה ובגביע אופ"א ליל הפסידה גם היא לזוכה הנכנסת, סביליה, בשלב שמינית הגמר.

אבל עם כל הכבוד לקבוצות מספרד, צרפת ופורטוגל – הסיפור מאחורי הבית הוא מנצ'סטר יונייטד שהפכה לקבוצת דרג א' האחרונה עד עונת 2014/15 שסיימה אחרונה בשלב הבתים.
בליגה אמנם זה היה נראה טוב יותר, ואן ניסטלרוי רשם עוד עונה מוצלחת, כריסטיאנו רונאלדו ו-ווין רוני המשיכו בגרף השיפור וגם ואן דר סאר התברר כבינגו, אבל פרגוסון ספר לראשונה בעידן הפרמיירליג שלוש עונות רצופות ללא אליפות. היום קשה לחשוב איזו קבוצה הייתה מעניקה הזדמנות למאמן שלה גם אחרי שלוש שנים כאלו, אבל ב-2006 לא הייתה כלל שאלה לגבי נושא המאמן והדבר הוכיח את עצמו במהרה – בחמש העונות שלאחר מכן זכה בארבע אליפויות נוספות, העפיל לשלושה גמרי ליגת האלופות בהן זכה פעם אחת מול אברם גרנט וצ'לסי והפך את כריסטיאנו רונאלדו לאחד משני השחקנים הטובים בעולם ולשחקן היקר בהיסטוריה.

הסיפור של יונייטד וסר אלכס פרגוסון, המנג'ר הגדול בכל הזמנים, אמור ללמד את האוהדים ומקבלי ההחלטות שגם הטובים ביותר חווים עונת נפל מדי פעם ולא תמיד הצורך בזעזוע הוא הנכון, אלא ההבנה שכל קבוצה צריכה לבנות את עצמה מחדש ולפעמים דווקא חוסר הפעולה יכול להניב תוצאות טובות יותר. לעומת ארסן ונגר בארסנל, פרגוסון הוכיח כי האמון בו היה מוצדק ובשנותיו האחרונות חזר להיות המנג'ר הכי דומיננטי באנגליה ואולי גם באירופה.
(רום טל דן)