אני חושב שעד סוף ימיי, משחקים נגד צסק"א תמיד יחזירו אותי לאותו יום שישי אחה"צ ב"מדלינום פורום" של מילאנו.

הכל החל בשיחת טלפון שקיבלתי מחבר שלי אודי, יום לאחר שעשינו את הבלתי ייאמן והעפלנו לפיינל פור במילאנו. "אחי אתה בא לפיינל פור?? שמע זה החלום שלי…תמיד רציתי להיות בפיינל פור!" "אחי עזוב אותי.." הגבתי באדישות. "צסק"א..ברצלונה..ריאל…חבל על הכסף…וחוץ מזה כבר חוויתי את החוויה הזאת של פיינל פור (ברצלונה, שלוש שנים קודם לכן, ולא נכנסתי לחצי גמר בגלל שחבר שלי היה בטוח שנצליח להשיג כרטיסים זולים יותר אחרי שכבר היו לנו כרטיסים ביד. שמוליק – לא אשכח לך את זה לעולם). אין לי צורך לחוות את זה שוב".

ניתקתי את השיחה, חשבתי במשך דקה עם עצמי והתקשרתי בחזרה לאודי. הרי בסופו של דבר, לא ממש קשה להדליק אותי על אירועי ספורט. "שמע", אמרתי לו, "אני זורם בתנאי אחד. מכיוון שאין לנו ממש סיכוי בפיינל פור הזה וקרוב לוודאי שנובס כבר בחצי נגד צסק"א, בוא נלך על טיול חווייתי. נגיע יום-יומיים לפני המשחק, נטייל קצת בעיר ובשבת, אחרי שנפסיד, נשכור רכב, ניסע צפונה לשווייץ ונעשה טיול באיזור האלפים".

אחרי כמה ימים של חיפושים אינטנסיביים באתרים, כבר היינו סגורים על הכל. מצאנו כרטיסים טובים ב-Viagogo, הזמנו טיסה ומלון בנפרד והכי חשוב שילמנו חצי ממחיר החבילות ששיווקו בארץ. נחתנו במילאנו ביום רביעי בערב ובמשך יממה וחצי לא ממש מצאנו מה לעשות בעיר המשעממת הזאת מלבד לבקר במתחם הסן סירו המיושן, ביקור שהחזיר אותנו בין רגע לשנות התשעים, לימים העליזים שאבי רצון היה מפרשן את הליגה האיטלקית בערוץ הראשון.

יום המשחק. העיר מילאנו די אדישה לקרנבל הצהוב ברחובות. לעיתים נדמה כי אנחנו היחידים באירופה שמייחסים חשיבות למשהו שהוא לא כדורגל. אנחנו מגיעים לאולם, האווירה בפנים מדהימה. 12,000 צופים, 9,000 מהם צהובים. משמאלנו, אוהדי צסק"א, כ-500 איש, קהל די פרווה המורכב מגברים ונשים בכל הגילאים.

המשחק מתחיל. למרת הסקפטיות שלנו, מכבי מצליחה להישאר צמודה במשך שני רבעים. במחצית אנחנו מבינים שאנחנו רק בפיגור 5 ושוכחים לגמרי את התוכניות לעשות שבת אביבית למרגלות האלפים. ברבע השלישי צסק"א פותחת מבערים ועולה כבר ל-13 הפרש לקראת סוף הרבע. התקווה מתחלפת בייאוש. מי בכלל זוכר את האלפים עכשיו? היקמן עם שלשה מוריד את הפיגור ל-10 בסיום הרבע השלישי וזורע בנו שוב שביב של תקווה. "אתה מאמין בניסים אהוד?", אני שואל את אודי, ושנינו מתוסכלים, בזמן שמשמאלנו הקהל הרוסי מציג רפרטואר עידוד מרשים הכולל שיר אחד.

רבע אחרון. מכבי נוגסת לאט לאט בהפרש, אך הרוסים מצליחים לשמור על מרחק ביטחון. 42 שניות לסיום, וסמית מוריד ל-2 בלבד. "אתה מאמין בניסים אהוד??" אני צורח לאודי באוזן, ושנינו שוב מלאי תקווה. 19 שניות לסוף, ווימס קובר סל בלתי אפשרי, מעלה את הרוסים ל-4, ובועט כמעט סופית בתקוות שלנו. מכבי מחדשת את המשחק מהר, בלו תופר שלשה של רג'י מילר ופתאום אנחנו רק במינוס 1 עם כדור של צסק"א, 13 שניות לסיום. "אתה מאמין בניסים אהוד?????" אני שואל שוב, אודי לא עונה, ושנינו בוהים בשעון. המשחק מתחדש, צסק"א מאבדת, רייס דוהר לסל ומעלה אותנו ליתרון מדהים כשנותרו 5 שניות על השעון. 5 השניות הארוכות בחיי מסתיימות עם החטאת שלשה חופשית של ווימס. מכבי עושה את הבלתי ייאמן ומנצחת כנגד כל הסיכויים. "כן!! אני מאמין בניסים!!!! צורח עליי אודי, ושנינו חוגגים בטירוף ומוסיפים כמה תנועות מגונות לעבר הקהל הרוסי ההמום (נו מה לעשות, אף אחד לא מושלם). באותו רגע אני מבין שכנראה לעולם לא אחווה עוד רגע ספורטיבי כזה. זה היה המשחק הגדול בחיי.

לאחר יומיים השלמנו את המשימה וחזרנו הביתה עם הגביע לאחר עוד משחק גדול וניצחון הירואי מדהים בגמר, אך מבחינת הריגוש, אין מה להשוות בין המשחקים. משחק חצי הגמר ילווה אותנו לעד. לאלפים אגב, לא הגענו בסוף. פשוט כי הישראלים במילאנו חיסלו את כל מלאי הרכבים להשכרה בסוכניות.

שנה ומשהו לאחר מכן, מתקשר אליי גל, עוד חבר מכביסט. "אחי, קניתי כרטיס למשחק בצ'כיה נגד פלזן, אתה זורם?" "עזוב, אמרתי לו..יש לי מלא עבודה וגם ככה אין סיכוי". ניתקתי את השיחה. חשבתי במשך דקה עם עצמי והתקשרתי בחזרה. הרי בסופו של דבר, לא ממש קשה להדליק אותי על אירועי ספורט. "שמע..אמרתי לו. אני זורם בתנאי אחד…"

איך זה נגמר, בסוף כולם יודעים.