"אנחנו מרגישים את כל מדינת ישראל מאחורינו", צוטט אתמול אסי רחמים באחד מאתרי הספורט. "ממש לא", חשבתי לעצמי. אין בי שום רצון שתעלו לליגת האלופות –  אני אוהד מכבי תל אביב. למה שארצה שתעלו לליגת האלופות ותגרפו 50 מיליון ₪ שיסייעו לכם להביא רכש איכותי בשנים הבאות? למה שארצה לחזות באריות של אירופה משחקות בטרנר המדהים בזמן שאנחנו מארחים קבוצות אירופאיות בינוניות באצטדיון נתניה המנוכר? למה שארצה שקבוצה אחרת שהיא לא קבוצתי תצליח באירופה בשם הגאווה הפרובנציאלית?

אין בי שום רצון לראות קבוצה ישראלית שהיא לא מכבי מצליחה באירופה ואני לא מרגיש צורך להתנצל על כך. שמחה לאיד היא חלק בלתי נפרד מתרבות הספורט. אוהדי מנצ'סטר יונייטד לא החזיקו אצבעות לליברפול אמש מול הופנהיים ואוהדי בנפיקה ממש לא היו עצובים אם ספורטינג היתה מודחת מול סטיאווה. לפני שנתיים היינו בפלזן במשחק של מכבי במוקדמות הצ'מפיונס. לפני המשחק נכנסו לבר האוהדים לשתות משהו לפני המשחק. היה משעשע מאוד לראות את כל אוהדי פלזן שואגים משמחה בכל גול שספגה ספרטה פראג במשחק ליגה אירופית שהוקדם ביום. רק אצלנו אתה נתפס כ"עוכר ישראל" אם חלילה אתה לא מייחל בכל ליבך להצלחה של קבוצה ישראלית בזירה האירופית.

הפועל באר שבע קבוצה נהדרת ואני מעריך מאוד את ההישגים האדירים שלה באירופה בשנתיים האחרונות, אבל היא לא מייצגת אותי בשום צורה. בליגת האלופות משמיעים את המנון ליגת האלופות, לא את המנון מדינת ישראל. אומרים ש"בנפול אויבך אל תשמח", אבל אתמול שמחתי מאוד. שמחתי על הפגיעה המוראלית, שמחתי לראות את שחקני ב"ש מאוכזבים ושפופים, שמחתי ששוב לא נצטרך לשמוע עד כמה בכר הוא "טקטיקן ענק ומצביא דגול" ו-וואקמה הוא בכלל דרקון של חאליסי. שמחתי כי אני אוהד מכבי תל אביב. שמחתי, ואני בטוח שחלק לא מבוטל מאוהדי הפועל באר שבע ומכבי חיפה ישמחו גם כן, אם אלטאך תיתן לנו בראש ביום חמישי.

אז תודה לך מאריבור על השירות הנפלא שעשית עבורנו, אוהדי מכבי תל אביב. אנו מוקירים ומעריכים זאת מאוד. יכול מאוד להיות שבליגה נמשיך לראות את הגב של באר שבע העונה, אבל לפחות לא נצטרך לחזות בהם בקנאה בליגת האלופות. לפחות לעוד שנה אחת.