חובבי הכדורגל הותיקים שבינינו ערכו את ההיכרות הראשונית עם הכדורגל הקולומביאני אי שם בחודש אוקטובר 1989, אחרי שנקבע שהשער הנדיר שכבש אלי אוחנה בסידני יפגיש את בחורינו בכחול-לבן מול החבורה המוכשרת של ולדראמה והיגיטה באדום-כחול-צהוב. קולומביה של אז היתה נבחרת לא רעה בכלל, אבל בהחלט לא הנבחרת המאיימת של היום. זו היתה נבחרת מעניינת, עם דמויות צבעוניות כולדראמה, היגיטה ואוסוריאגה, אותו אחד ששער שלו הספיק בשביל להדיח את ישראל ממונדיאל 1990. באותו מונדיאל, אליו חזרה קולומביה לאחר היעדרות של 28 שנים, הפגינה הנבחרת הדרום אמריקאית כדורגל לא רע בכלל שכלל גם תיקו דרמטי 1-1 מול מערב-גרמניה והדחה בשמינית הגמר מול קמרון.

קולומביה הלכה והשתפרה בתחילת שנות ה-90, בעיקר מאחר ושמרה על הבסיס ששיחק ביחד מאז 1987 ואומן על ידי ד"ר פרנסיסקו מטוראנה ועוזרו, הרנאן דאריו גומס (כיום מאמנה של פנמה). בטורניר הקופה אמריקה של 1991 הגיעה לבית הגמר וסיימה אחרונה וכעבור שנתיים בקופה אמריקה 1993, הגיעה לחצי הגמר, שם הפסידה לארגנטינה הגדולה של באטיסטוטה וסימאונה בדו-קרב פנדלים.

לקראת מוקדמות מונדיאל 1994 היה על קולומביה לסיים ראשונה בבית שכלל גם את ארגנטינה, פראגוואי ופרו, מה גם שנאלצה להתמודד עם חסרונו של שוערה המצטיין, רנה היגיטה, שהסתבך בפרשת חטיפה ונשלח לכלא. מצד שני, בהתקפה הציגה קולומביה צמד חלוצים רענן וצעיר – פאוסטינו אספרייה מפארמה ואדולפו ולנסיה מבאיירן מינכן. ביחד עם פרדי רינקון מפלמייראס, היו הליגיונרים היחידים של אותה נבחרת, מה שהבליט עוד יותר את הייחודיות והחוזקה שלה כקבוצה ולא כאינדיווידואלים, שכן כמעט כל כולה התבססה על שחקנים תוצרת הליגה המקומית.

הסיפור התחיל לא טוב עם תיקו ביתי 0-0 מול פראגוואי, אבל אחרי ניצחון חוץ על פרו החלשה, הגיע משחק מצויין של קולומביה מול ארגנטינה בבראנקייה. שערים של איבן ואלנסיאנו ואדולפו ולנסיה ניצחו לקולומביה את המשחק והנחילו לארגנטינה את הפסדה הראשון לאחר 33 משחקים. תיקו נוסף מול פראגוואי וניצחון בית משכנע על פרו, הוציאו את קולומביה למשחק חוץ אחרון ומכריע בבואנוס איירס מול ארגנטינה בידיעה שתיקו ומעלה מספיקים לחניכים של מטוראנה בכדי להעפיל. לא היה ארגנטינאי אחד שחשב שארגנטינה לא תעפיל ישירות למונדיאל והגדיל לעשות דייגו מראדונה שאמר שארגנטינה מבחינה היסטורית תמיד תהיה מעל קולומביה ולכן אין סיבה שלא ינצחו.

דייגו מראדונה לא נראה מודאג במיוחד לפני המשחק הגורלי בבואנוס איירס

כמה שהוא טעה. קולומביה במשחק פשוט ויעיל, הנחילה לארגנטינה את הפסדה הביתי הגבוה ביותר והביסה אותה 0-5 מצמד של אספרייה, צמד של רינקון ושער לקינוח של ולנסיה. היא ביססה עצמה כנבחרת מספר אחת ביבשת ונתנה סיבה למומחים (וביניהם פלה) לדרג אותה בין הפייבוריטיות לזכייה בגביע העולמי. הרוב נוטים לזכור את אותה תבוסה, אבל אסור לשכוח שקולומביה פגשה את ארגנטינה 4 פעמים במהלך 3 חודשים, ניצחה אותה פעמיים וסיימה בתיקו פעמיים (בקופה אמריקה), כך שהניצחון בבואנוס איירס היה מרשים, אבל יחסי הכוחות היו הרבה יותר צמודים ממה שאולי סברו בתחילה.

אחת מתצוגות הכדורגל היפות שנראו במוקדמות המונדיאל, קולומביה רוקדת בבואנוס איירס

באותה תקופה חלק ממועדוני הכדורגל בקולומביה נשלטו על ידי ברוני הסמים כאשר המפורסם שבהם היה פבלו אסקובאר, ראש קרטל הסמים של העיר מדיין, שלקח תחת חסותו את מועדון אתלטיקו נאסיונל, ששחקניו (וביניהם היגיטה ולאונל אלבארס) לא הסתירו את קרבתם אליו כאשר ביקרו אותו בכלא. זו היתה תקופה רווית אלימות והריגתו של אסקובאר בדצמבר 1993 הפיחה תקוות לעתיד טוב יותר בקולומביה, אם כי תדמית ה"רובין הוד" שלו גרמה לצער על מותו אצל העניים במדיין.

בינתיים קולומביה המשיכה לעלות ביחס ההימורים, כאשר היא לא מפסידה שום משחק הכנה בדרך למונדיאל בארה"ב, כולל ניצחון על אלופת אירופה הטרייה, מילאן. למעשה, קולומביה הגיעה למשחק הפתיחה שלה בגביע העולם כאשר ההפסד האחרון היה אי שם בחודש יולי 1991. לפני הטורניר הצהיר הכוכב, טינו אספרייה, שקולומביה צריכה לשאוף לפחות לחצי הגמר.

היכולת המצוינת כאמור במשחקי ההכנה, וכן בית מוקדם נוח יחסית שכלל את ארה"ב המארחת, שהיתה באותה תקופה נבחרת בינונית מינוס, רומניה ושוייץ, היו אמורים לעזור לנבחרת להיות הסוס השחור של המונדיאל. בינתיים בקולומביה הטירוף גדל ומשפחות הוציאו את כל כספן על קניית פאות של ולדראמה, כדי למכור אותן לאוהדים ולקוות שהצלחת הנבחרת והטירוף שהמונדיאל הביא, יעזרו להן להרוויח מהעסק.

אבל בקולומביה, אחת המדינות האלימות בעולם, בטח באותה התקופה, שוב הטרור הרים ראשו והרס הכל. בעקבות הימורים כבדים שבהם היו מעורבים סוחרי סמים, היו השחקנים נתונים ללחץ ולאיומים לאורך כל השהות שלהם בארה"ב. הם אמנם לא שידרו זאת וניסו לנצח על המגרש, אבל זה לא פשוט כשאתה יודע שהמשפחה שלך מאוימת וההפסד המפתיע במשחק הפתיחה נגד רומניה, רק הגביר עוד יותר את האיומים. לקראת המשחק השני, האיומים כבר הפכו לממשיים, כאשר בטלוויזיה צוטטו מספר גורמים שאמרו שהם יפגעו במשפחתם של צמד המאמנים, מטוראנה והרנאן גומס, אם גבריאל, אחיו של הרנאן, ישחק במשחק השני מול ארה"ב. אספרייה אמר מספר שנים אח"כ בראיון: "התכנסנו כולם דרוכים לקראת המשחק הגורלי מול ארה"ב כדי לנצח ולהציל את המונדיאל. פתאום אנחנו רואים בצד את המאמן שלנו יושב ובוכה. איך אפשר לשחק ככה?"

לא רק שהם לא ניצחו, זה היה המשחק שיותיר כתם ענק על ההיסטוריה של גביע העולם לדורותיו. בדקה ה-35 העביר ג'ון הארקס כדור רוחב, אותו הסיט הבלם אנדרס אסקובאר לשערו שלו וקבע 0-1 לאמריקאים. בפתיחת החצי השני קבע ארני סטיוארט 0-2 ושער מצמק של אדולפו ולנסיה בתוספת הזמן לא עזר לקולומביאנים, שהפסידו 1-2 והודחו, למרות ניצחון 0-2 על שוייץ במחזור האחרון וחסר החשיבות. החלום של מטוראנה הפך לחלום בלהות וגם חלומן של אותן משפחות עניות שבזבזו את כספן על פאות שכבר לא יכלו לעשות עימן כלום פרט להשליך אותן לפח.

לאחר ההדחה, רוב שחקני הנבחרת לא חזרו לארצם, אולי מפני חשש שיפגעו בהם. אחד הבודדים שכן חזר בטענה שהוא חייב להתמודד עם ההסברים לאוהדים היה אסקובאר. "הג'נטלמן של המגרשים" כינו אותו. אחד השחקנים האהובים במדינה גם על ידי אוהדים שלא אהדו את קבוצתו, אתלטיקו נאסיונאל. לצערו ולצער כולם, הוא נקלע בליל ה-2 ביולי לויכוח בפאב במדיין עם כמה אנשים אלימים במיוחד שהקניטו אותו על רקע השער העצמי. אסקובאר ענה להם והתגובה היתה טראגית: הוצאתו בכוח אל מגרש החנייה, שם אחזו בו שניים בעוד שהשלישי, הומברטו קאסטרו מוניוס, ירה בו לא פחות מ-12 כדורים תוך שהוא משחזר את הקריאה המצמררת של השדרים הדרום אמריקאים: "גוווולללללללללל".

הרצח הכה בתדהמה את כל עולם הכדורגל. בהלווייתו של הבלם נכחו לא פחות מ-120,000 איש ברחובות מדיין. האוהדים בקולומביה הרגישו מרומים, שאפילו הספורט האהוב עליהם נגוע באלימות. הרצח גרם בתחילה לשחקנים רבים לפרוש מהנבחרת, אם כי רובם חזרו בהם לאחר מספר חודשים. "החלטנו להחליף את הרצון לנצח ברצון לחיות בשקט", התבטא המאמן מטוראנה. לכולם היה ברור שאילולא היה פאבלו אסקובאר נהרג, סביר להניח שאנדרס לא היה נרצח. אגב, למי שחושב שמערכות המשפט בישראל לא עובדות, הרי שבקולומביה המצב גרוע לא פחות. מוניוס, שנידון תחילה ל-43 שנים בכלא, שוחרר ב-2005 עקב "התנהגות טובה".

לכל מונדיאל שקולומביה מעפילה, ולא משנה מה יהיו הישגיה הספורטיביים, זה לעד ייזכר כמונדיאל החרוט ביותר בלבם של האוהדים. מונדיאל שבה היתה אמורה מדינה שלמה ללא סיבות רבות לשמוח, להיות מאוחדת מסביב לנבחרת ובסוף סיימה עם שחקן אחד בקבר.

*מי שעדיין לא ראה, מומלץ לחפש את הסרט הדוקומנטרי "שני האסקובארים" (The Two Escobars) שבין היתר מספר על אותו חודש ארור ביוני 1994.