אחרי שגם אותי הגדירו כחיוני פחות (אני הולך להראות להם מה זה כשאחזור. אימוג'י כועס ונעלב) וכפו עליי לשבת בבית ולעזור בניקיונות פסח, סוף סוף הגיע זמני להשלים כמה טורים שממתינים לי במוחי הקודח (מטאפורית!!) או ליתר דיוק בתיקיית הטיוטות.
הרי גם ככה אתם קהל שבוי, למעט אלו ששקועים במנג'ר וגם ביטול היורו (הטורניר, לא המטבע) או האירוויזיון לא מרגש אותם.
מה בתפריט? מגפת הקורונה השכיחה מאיתנו המון דברים (למשל שפעם היו לנו חסכונות), אבל רק לפני פחות מחודשיים נפרד עולם הספורט מאחד משחקני הכדורסל הדומיננטיים שהיו בליגת ה- NBA. אחד הדברים הייחודיים בקריירה של קובי בריאנט, הוא שאת כל עשרים עונותיו בליגת הכדורסל הטובה בעולם, הוא העביר באותה קבוצה, לוס אנג'לס לייקרס. לא דבר של מה בכך, בייחוד בשני העשורים האחרונים המתאפיינים בשלטון השחקנים שעוברים מצד לצד, כמעט ללא בושה.
שלפתי את הרשימה העדכנית של השחקנים היציבים ביותר, אלו שבכל הקריירה שיחקו רק בקבוצה מסוימת ויש לפניי רשימה של 47 שחקנים, בעלי קריירה של לפחות 10 שנים באותה הקבוצה. בריאנט רק במקום השני. לפניו דירק נוביצקי האגדי שסיים עשרים ואחת עונות באותה דאלאס מאבריקס. תהיתי האם זו הקבוצה שעושה להם את זה? והאם זה מביא לשחקנים יותר אליפויות? ואולי זה בכלל כבר לא באופנה? הממצאים לפניכם.
נתחיל עם הפרנצ'ייז. אני משער שלא יפתיע אתכם לקרוא כי שתי הקבוצות אשר ייצרו הכי הרבה שחקנים מרוצים לאורך זמן, הן אותן שתיים המובילות בכמות האליפויות. לוס אנג'לס לייקרס, על גלגוליה השונים, עם שבעה שחקנים ברשימה, מג'רי ווסט ואלג'ין ביילור ועד המנוח האחרון ובוסטון סלטיקס עם שישה שחקנים, החל משנות ה- 50' וה-60' של האבליצ'ק וביל ראסל וכלה בלארי בירד בתחילת שנות ה- 90'.
נקודת מבט אחרת היא העמדה בה מתפקד השחקן. דבר ידוע הוא ששחקנים בעמדת הסנטר נשחקים יותר מעמדת הגארד למשל ואמנם מתוך הרשימה המדוברת, יש רק שבעה (15%) סנטרים, בראשם ביל ראסל ודייויד רובינסון, אבל מצד שני, רוב מכריע של גארדים למיניהם (49%). חוץ מהגארד קובי בריאנט, בראש הרשימה, ג'ון סטוקטון, רג'י מילר וג'ינובילי שפרש לא מזמן.
ומה באמת האופנה לאחרונה בעניין? רמזתי בפתיח שקובי בריאנט היה יוצא דופן בדביקותו בלייקרס ואכן מניתוח ההיסטוריה, המנהג הזה כבר לא מה שהיה. חילקתי את הרשימה לפי עשורים, משנות ה- 50', בערך תחילת ה- NBA, ועד העשור הראשון של שנות האלפיים. כל שחקן לפי עשור תחילת דרכו בקבוצה.
זה ממש ניכר לעין איך שבארבעת העשורים הראשונים, עד לסוף שנות ה- 80', היו בממוצע כמעט עשרה שחקנים שהתמידו במועדון שלהם. אבל שחקנים שהחלו לשחק בשנות ה- 90' וחצו לתוך המילניום הזה היו רק ארבעה (חוץ מנוביצקי ובריאנט, היו את טים דאנקן וג'ף פוסטר) וכך גם לגבי שנות האלפיים.
מאנו ג'ינובלי וניקוליסון, שרדו 16 ו-14 שנים בהתאמה ופרשו יחד בשנת 2018 ועוד שני שחקנים פעילים, האחרונים להיצמד למקומם, יודוניס האסלם ממיאמי, שנמצא שם מאז 2003 ומיודעינו סטף קרי שהולך עם הווריורס משנת 2009. כך שנראה שלהישאר עם אותו המועדון, זה אכן פחות ופחות מצוי.
אי אפשר לדבר על המקובעים האלה שנשארו במקום אחד מבלי להזכיר את המזגזג ביותר ביחס לכמות תארים, ה"ציפי לבני" של הליגה, הלא הוא רוברט הורי, ששיחק 16 עונות ומחזיק בלא פחות משבע טבעות אליפות, שני (או שביעי) רק לשישיית הבוסטונאים של שנות ה- 60' העליזות (ראסל, פעמיים ג'ונס, האבליצ'ק, היינסון וסנדרס) ושאותן השיג עם שלוש קבוצות שונות: 1995-1994 ביוסטון של אולאג'ואן, 2000 עד 2002 עם הלייקרס של שאקיל והממבה ועם סן אנטוניו בעידן דאנקן, ג'ינובילי ופארקר בשנים 2005 ו-2007.
אז לשאלת המחקר, האם יציבות מביאה תארים, אין מסקנה חד משמעית. מצד אחד, מבין עשרים ושישה השחקנים שמחזיקים בחמש טבעות אליפות או יותר, עשרים (77%) עשו זאת עם אותה קבוצה (17 מתוכם עם הלייקרס או הסלטיקס). מצד שני, לעשרים ושבעה (57%) מתוך ארבעים ושבעה השחקנים שברשימת המתמידים, יש רק טבעת אחת או כלל לא ורק לעשרה (21%) מהם יש ארבע טבעות ומעלה.
לסיום, אבקש להזכיר שחקן ותיק, שאיננו משתייך לנושא הטור, אבל הוא פרש לאחרונה, עם הפסקת הליגה לאור המגיפה וקבע היסטוריה מעניינת. וינס קרטר, שהיה איתנו 22 עונות בליגה (1999- 2020), שזה שיא בפני עצמו והוא היחיד בהיסטוריה שרשם הופעות על הפרקט בארבעה עשורים נפרדים!
