תנו לאלישע

אני מודה שבשנים האחרונות הנבחרת לא ממש מעניינת אותי וזה לא שזה תמיד היה כך. בילדותי ובנעוריי הייתי מתרגש כל פעם מחדש לראות את הבחורים בתכלת-לבן שרים את ההמנון מול אצטדיון רמת גן מפוצץ. היו ימים שהיינו גאים בנבחרת שלנו.

לצערי, מאז ימי שרף ונילסן, לא זכינו לאף מאמן ראוי, כזה עם אומץ ותעוזה. על הנייר, כולם היו “האיש הנכון בזמן הנכון” להוביל את הנבחרת סוף סוף לטורניר גדול. גרנט הגיע אחרי אליפויות בחיפה, קשטן היה המאמן המעוטר ביותר בתולדות הליגה, פרננדז הרי אימן את קבוצת הפאר פאריז סן ז’רמן והביא את בילבאו לליגת האלופות וגוטמן לקח אליפות (*) וגביעים בהפועל.

למרות הציפיות, התאכזבנו בכל קמפיין מחדש. סיפרו לנו שזה בגלל שאנחנו פחות טובים, שהיסודות שלנו רעועים, שאין פה תשתיות ומתקנים, שאין לנו מוסר עבודה, שצריך לפרק הכל ולבנות מהיסוד ואז אולי בעוד 10 שנים נוכל לחלום להגיע לטורניר גדול. ייתכן וחלק מהדברים נכונים במידה מסוימת, אך זוהי בוודאי אינה הסיבה מדוע אנו נכשלים כל פעם מחדש. הסיבה לכך היא מאוד פשוטה: המאמנים שלנו פשוט פחדנים. הם כמובן מאמנים מצוינים בקבוצות שלהם, אך כשהם מגיעים לנבחרת, הם ממהרים להזדכות על האשכים ומה הפלא שאנו מתבזים כל פעם מחדש על המגרש, כאשר על הקווים עומדים כאלה המשדרים פאניקה ונחיתות. נדמה כי כל הנבחרות מתקדמות בשנים האחרונות ורק אנחנו ממשיכים לצעוד בצעדי ענק לאחור. למעשה, כמעט כל נבחרת מהדרג הבינוני-מינוס אליו אנו משתייכים, הגיעה לפחות פעם אחת בשנים האחרונות לטורניר גדול. נבחרת כמו בוסניה, לטביה, סלובניה, ועכשיו גם איסלנד, צפון אירלנד ואלבניה.

אלישע לוי
אלישע לוי

איך זה יכול להיות שמדינה של 300 אלף איש כמו איסלנד ומדינה כמו צפון אירלנד, שרק לפני שנתיים ניצחנו בבלפסט, מסיימות ראשונות בבתים שלהן ואצלנו הכל אותו דבר? איך זה יכול להיות שנבחרת כמו וויילס, שסיימה חמישית בקמפיין הקודם, עולה הפעם בצורה משכנעת ואנחנו תקועים באותו מקום? איך זה יכול להיות שנבחרת כמו אוסטריה, שקיבלה מאיתנו חמישייה בזמנו, מסיימת קמפיין כמעט מושלם ואנחנו מתבזים מול השכנים? האם הן באמת כאלו מעצמות כדורגל? התשובה היא לא. אבל הן חושבות כמו מעצמות כדורגל וזה בדיוק ההבדל בינינו לבינן.

במשחק מול קפריסין, שילם למעשה אלי גוטמן את המחיר על הבונקר המביש נגד וויילס, משחק שהחזיר אותנו עשרות שנים לאחור. התביישתי לראות את השמחה של השחקנים על התיקו המאופס ובאותו הרגע איבדתי עניין סופית בהמשך הקמפיין של הנבחרת.

ביום רביעי, יסיים אלי גוטמן את תפקידו, וכעת, שוב מגיע השלב בו אנו נושאים עינינו בתקווה אל שוק המאמנים ותוהים מאין יבוא עזרנו. בין כל אותם מאמנים, יש לבטח מאמן אחד שלא ממש נספר. שמו אלישע לוי, ומבחינה סטטיסטית, הוא המאמן הכי מוצלח פה בעשור האחרון. ברזומה שלו עונות נהדרות בסכנין, 2.5 אליפויות בחיפה והחזרת הפועל ב”ש למקומה הטבעי בצמרת הכדורגל הישראלי. יש שיגידו כי הוא נחמד מדי. יש שיגידו כי הוא מעט נאיבי, יש שיגידו שהוא לא מוציא את המקסימום משחקניו. ייתכן כי הכל נכון, אך עם זאת, אי אפשר להתווכח עם העובדה שהקבוצות של אלישע תמיד שיחקו כדורגל אטרקטיבי, התקפי ויפה לעין. מעל לכל – הקבוצות של אלישע תמיד שיחקו ללא שום פחד ורגשי נחיתות.

אז תנו את הנבחרת לאלישע. בין אם יצליח יותר או פחות – הוא לפחות לא יספר לנו סיפורים.

אלישע-לוי-מאמן-נבחרת ישראל
צילום מסך
 
   

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

   
לוגו עם רקע שקוף

ניוזלטר הזווית!

רוצים לקבל את הטורים הבולטים ישירות למייל באופן מרוכז? הירשמו כאן!