באוגוסט 2019 הכריז כריסטיאנו רונאלדו: "ההבדל ביני לבין ליאו מסי הוא שאני זכיתי בליגת האלופות עם קבוצות שונות והצלחתי ביותר מקבוצה אחת". במהלך השנים שמעתי לא מעט אנשי ספורט מתעסקים בעניין הזה. הרבה מהם אכן טוענים ששחקן הופך לאגדה כאשר הוא מצליח ביותר מקבוצה אחת. ואני, בכל פעם מחדש, מרגישה זעם שעולה בי ותחושה כי הנאמנות והלב איבדו את תפקידם המרכזי בעולם הספורט.
כולנו הרי מכירים את קרלס פויול, סטיבן ג'רארד וריאן גיגס. אגדות שאין ספק שכל חובב ספורט מכיר. מה שהופתעתי לגלות במחקר הקטן שעשיתי לקראת כתיבת הטור, שהם ללא ספק לא היחידים. לאורך ההיסטוריה היו לא מעט שחקנים ששיחקו כל הקריירה שלהם במועדון אחד. הדבר היה הרבה יותר שכיח בעבר, כנראה שאז עוד היה ערך לנאמנות. הערך שכריסטיאנו רונאלדו משמיד ברגע שאומר משפט כזה.
איני משמיצה את רונאלדו, כבודו במקומו מונח, אני משמיצה את הטענה שלו, כי בה הוא משמיץ את אחרוני הנאמנים.
פרנצ'סקו טוטי דחה הצעות ממילאן וריאל מדריד. "רציתי לשחק כל חיי עם אותה חולצה. האהבה והתשוקה היו יותר חשובות לי מתארים במקומות אחרים" הוא אמר. אלסנדרו דל פיירו ירד עם יובנטוס ליגה כי "ג'נטלמן לא עוזב כל כך מהר את הגברת הזקנה שלו", מתיו לה טיסייה יכל להרוויח הרבה כסף ותארים אם היה מקבל את ההצעות הגרנדיוזיות של צ'לסי או טוטנהאם, אבל הוא אהב את סאות'המפטון. "לשחק בפרמיירליג במשך 16 שנה עבור המועדון הזה, גרם לי יותר עונג מלזכות במדליה במקום אחר" הוא צוטט כאומר.
בעולם של ימינו, בו הספורט מנוהל ע"י כסף, תהילה ופרסום, בו רוב השחקנים דואגים קודם כל לעצמם וממונם ואחר כך למועדון ואוהדיו, אותם השחקנים שבחרו ללכת אחרי ליבם, הם אלה שהצליחו לגעת, לרגש ולעורר אהדה והערצה אצל מיליוני אוהדים של קבוצות כאלו ואחרות ברחבי העולם. האם זוהי לא ההצלחה האמיתית? גם אם אתם סבורים כי התשובה היא לא, וספורטאי מוצלח הוא ספורטאי הישגי שעליו לקטוף כל תואר שביכולתו, ברגע שהנכם מזלזלים בהצלחה זו, אתם רומסים ערכים רבים ומוסר. כאלו שכולנו היינו רוצים לראות מעט יותר בספורט, אני בטוחה.
אני מדברת על תרבות מועדון. כזו שמרגישים כשיש את הקבוצה הנכונה מול העיניים. שחקנים שנלחמים בשיניים בכל משחק, שנותנים את הלב והנשמה כדי לנצח, אלה שבאמת אכפת להם ואי אפשר שלא לזהות זאת ולהתאהב בהם. בברצלונה של שנת 2014\2015, זאת שלקחה טראבל, שותפו במשחקי העונה באופן פעיל 11 שחקני בית: מסי, פדרו, בוסקטס, פיקה, ג'ורדי אלבה, אינייסטה, צ'אבי, סרג'י רוברטו, מארק ברטרה, מרטין מונטויה וג'ורדי מאסיפ. אגב, 8 מתוכם שיחקו בגמר ליגת האלופות באותה שנה (זה מטורף). חלקם היו בקבוצות אחרות, אך לכולם זיקה ברורה לקבוצה. יש מצב שלפעמים התשוקה, חשובה יותר מכישרון.
אז 'כסף לא קונה הכל'. אמנם זאת קלישאה, אבל אחת טובה. כסף בטח לא קונה תחושת בית. פראגיסקוס אלוורטיס ששיחק כדורסל במשך 19 שנים עבור פנאתינאיקוס אמר: "בפאו הרווחתי כסף טוב ומצאתי אתגרים מקצועיים, אבל מה שבאמת עשה את ההבדל היה העובדה שהרגשתי בבית. תמיד הרגשתי בבית. בעידן של ימינו, כל הגבולות נפרצו. שחקנים עוברים ממקום למקום, ממדינה למדינה, כאילו שזה עניין שבשגרה. זה הרבה יותר קל והרבה יותר זמין. אבל בסופו של דבר, כל שחקן היה רוצה קריירה כמו שלי. כולם רוצים להשתקע. זה האינסטינקט האנושי".
לצערי הרדיפה אחרי המזומנים לא תיפסק בקרוב. אנשי הכסף הגדול השתלטו על הנשמה שהייתה במשחק (זוכרים שהמונדיאל האחרון היה ברוסיה והבא בקטאר?), וזאת אחת הסיבות ששחקנים עוברים בממוצע בשנים האחרונות 8 קבוצות במהלך הקריירה שלהם.
נסו להיזכר מתי הבנתם שהתאהבתם בספורט קבוצתי – האם זו התאהבות במועדון מסוים? האם זה רגע אחד קסום ומחולל? האם זה שחקן שכבש לכם את הלב? זכרו, רגש זה שם המשחק.
הלב אומר שהליגה חייבת להיות מודולרית בקונספט, עם קשר בין
עונה סדירה, בתים ופלייאוף של הכרעה ישירה.
זה ספורט מרגש ותחרותי.
חשבתי גם ז'ידקוב השוער היה כל הקריירה בצפרירים חולון, לא?
בסופו של יום, רגש חייב להיות עם הראש.
ובכדורגל של ימינו מחריבים את התחרות בשביל עבודת הכוכבים והכסף.
לא רק השחקנים, אלא כולם.
הכל מנותב להעמקת הפערים בין אימפריות מסובסדות אוליגרכים/שייח'ים לבין 'סתם' מועדונים.
אישית, מאשים את הציבור בנאיביות יותר מאת העסקנים.
כי בעוד להם אינטרס ברור שכל הכסף יזרום לכיוונם, לנו כקהל עם שכל ורגש צריך להיות הרבה יותר מה לומר אל מול השיירה המתקדמת והדורסת.
שיהיה לנו בהצלחה עם מה שטוב וכיף לנו לחשוב (בלי ציניות)