בשנים האחרונות אני רגילה להגיד לפני דרבי "אני יודעת שנפסיד". אני לא אומרת את המשפט הזה כל העונה, עד לדרבי. תמיד אני 'מטיפה' לחבריי האוהדים האדומים שהם חייבים להאמין בכל משחק שהקבוצה תיראה טוב ושננצח. תמיד. אבל בדרבי – "הלוואי שנגנוב תיקו".

שנת 2020 לא האירה לנו פנים. לא בבריאות, לא בכלכלה, לא חברתית וגם לא בספורט. אבל בתוך כל הרע הזה, קרה חודש נובמבר.

מכירים את השחקנים האלו שכשהם על המגרש, אתם רגועים יותר? את אלו שכשהם בסביבה יש תחושה של קסם, שמשהו טוב הולך לקרות? אני מכירה את חאבייר מסצ'ראנו.

באוגוסט 2019 הכריז כריסטיאנו רונאלדו: "ההבדל ביני לבין ליאו מסי הוא שאני זכיתי בליגת האלופות עם קבוצות שונות והצלחתי ביותר מקבוצה אחת". במהלך השנים שמעתי לא מעט אנשי ספורט מתעסקים בעניין הזה. הרבה מהם אכן טוענים ששחקן הופך לאגדה כאשר הוא מצליח ביותר מקבוצה אחת. ואני, בכל פעם מחדש, מרגישה זעם שעולה בי ותחושה כי הנאמנות והלב איבדו את תפקידם המרכזי בעולם הספורט.

שחקנים בוחרים לא להתמיד ולהשקיע במעמדם בנבחרות הלאומיות ולעיתים פשוט מתחמקים באלגנטיות כדי לא לצאת רע בתקשורת המקומית והעולמית