פרישה של כדורגלן שכונות

// מאת איתן דותן

2020 הייתה השנה האחרונה בה שיחקתי כדורגל. יום שישי, ה-10.5.19, עשיתי הטעייה לשמאל, הגיע שחקן מימין והרגשתי שהגוף הולך לצד אחד והרגל נשארה במקום. הקנאק בברך היה חזק והכאבים עוד יותר. מאז ניסיתי לשחק 6 פעמים, 4 מתוכן הסתיימו עם 'בריחת ברך', כאבים ושוב כמה חודשים בחוץ. ה-MRI הראה קרע מלא במיניסקוס וחלקי בצולבת.

שחקן פצוע יושב בצד
לשבת בצד אחרי פציעה. הורס את הערב ובעצם את כל השבוע.

 

ניסיתי להימנע מניתוח, אבל לפני חודש וחצי הרופא היה החלטי: הקרע בצולבת מלא, בשביל לחזור לכדורגל צריך ניתוח דיי מסובך, השתלת רצועה. אולי אפשר יהיה יהיה לחזור אחרי שנה, שנה וחצי וגם זה לא בטוח. שבועיים קביים, חודשיים צליעה וחוסר נעימות, 7-9 חודשים לריצה וזה אם הניתוח יעבור בהצלחה ואשקיע שעות פיזיותרפיה ביום. במשך שבועות הייתי בדילמה, לא פשוט לקבל החלטה כזו לקראת גיל 39, עם שני בנים קטנים בבית, אישה, עבודה.

במהלך הקריירה שלי בעשור האחרון בהתאחדות לכדורגל, כתבתי לא מעט פוסטי פרידה אחרי ששחקנים פרשו מנבחרת ישראל או מכדורגל בכלל. ניסיתי לאפיין את סגנון המשחק שלהם ולאילו איכויות שלהם נתגעגע. נכנסתי לאינסטגרם שלהם באותו היום והסטורי שלהם היה מפוצץ מכל השחקנים שכיבדו אותם לאורך הקריירה, אבל אף אחד לא יכתוב לנו, השחקנים החובבניים, איך תמיד בחרו אותנו ראשונים בכוחות, איך היינו מסוג השחקנים שתמיד מוסרים במצב של שניים מול שוער (לא מבין שחקנים שבועטים במצב כזה), איך הם זוכרים את השער ההוא שהבקענו באותו מגרש שכונתי בוולה לחיבור ופנימה.

בעיטת וולה

 

נכון, זה רק תחביב. אבל גם עבורנו, אלו שמשחקים כדורגל פעם-פעמיים בשבוע במשך מעל 30 שנים, הפרישה בעקבות סיבה כזו או אחרת היא כואבת. אמנם אנחנו לא שחקנים מקצועניים וזו לא הקריירה והפרנסה שלנו (וגם מי מכיר אותנו בכלל?), אבל מצד שני: האהבה שלנו לכדורגל היא הכי טהורה שיש. אין קללות מאוהדים, אין אימונים בצד בגלל מחלוקת עם הקבוצה על החוזה, אין בלאגן עם סוכנים, אין כתבות מרושעות או טוקבקים פוגעניים. יש כיף, יש שמחה, יש התרגשות.

אני זוכר את כל המגרשים והחבורות ששיחקתי איתם כדורגל מגיל 6. אני לא יודע אם זה מוזר, הגיוני או חולני, אבל זה נחקק לי בזיכרון. ממגרש החול מאחורי אולם הספורט בבית הספר היסודי היובל ברעננה, שבוע ניסיון בהפועל רעננה בכיתה ז', דרך ההפסקות בחטיבה, נבחרת בית ספר לכדורגל בתיכון, סטנגה במגרש בבסיס אחרי ארוחת הצהריים, במהלך התואר הראשון במגרש של האוניברסיטה בת"א, שתי קבוצות שונות במדינת הכדורגל בוולפסון. כל מגרש והאנשים שלו, החוקים שלו והרמה שלו. אבל לא משנה איפה, תמיד כיף לכבוש ולבשל שערים. עם השנים יותר קשה למצוא את הזמן: יש תינוק בבית, צריך לחלוק במטלות, אבל הכל עשינו בשביל השעתיים האלו בשבוע, וכמה חיכינו להן בכל פעם מחדש.

איתן וזהבי
אני וחבר ותיק

 

ההחלטה הייתה קשה, אבל לבסוף היא נתקבלה. נחליף את הכדורגל בריצה (סעמק, אני שונא לרוץ בלי כדור בסביבה), ננסה לחזק את השרירים סביב הברך בשביל לפחות לשחק טניס פעם ב… ועם הבנים שלי במגרש הכדורגל ליד הבית.

תמיד חשבתי שאהיה מהמבוגרים האלו בני 60 פלוס שממשיכים לשחק פעם בשבוע עם תחבושות על הרגל, הרבה צעקות ומעט כדורגל. אולי זה לטובה – אני פורש בסוג של שיא. עדיין עם המהירות, הבעיטה החזקה, הטכניקה והחדות. ככה רוצה שיזכרו אותי על המגרש, גם אם זה לא שווה שתקדישו לי סטורי.

לטורים נוספים בכדורגל שכונות

איתן וייני

Print Friendly, PDF & Email

8 תגובות

  1. Avatar
    משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    תודה על השיתוף 🙏 בריאות והמשך תרומה לספורט

  2. Avatar

    עשית לי צמרמורת חבר

  3. Avatar

    משתתף בצערך. מתחבר לדברים למרות שהפסקתי לפני שהגיעה פציעה קשה.

  4. Avatar
    משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    מזדהה

  5. Avatar
    יוסי בוטביקה

    העברתי לאישתי שיהיה לה מושג על מה מדובר

  6. Avatar
    יוסי בוטביקה

    טוב זה לא עזר…
    היא עדיין אוסרת עלי לצאת לשחק עם החבר׳ה כדי שאשאר עם הילדים.

  7. Avatar

    שטויות יוסי, כבר שנתיים לא נתנה לי לראות דשא

  8. Avatar
    משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    כ"כ אמיתי.. כאילו הכתבה נכתבה עלי..
    אני בן 40, בגיל 30 עברתי קרע בצולבת, הייתי עם ילד 1 ונשוי טרי.. הלכתי על ניתוח בכך הכח ואחרי כמעט שנה חזרתי.. חזרתי בקושי 50% ועם הזמן הגעתי לאולי 80% ממה שהייתי.. ואז בגיל 37,שוב קרע באותה הברך.. למזלי הצידית שמשחזרת את עצמה.. 6 חודשים בחוץ, בלי ניתוח, אבל מלא פיזיו..
    ומאז.. כל ערב שאני חוזר בריא הביתה, לאישה ולארבעת המתוקים, אני מרים עיניים למעלה ואומר תודה.. שרק ימשך עד גיל 60..

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

 

אוהבים את מה שאנחנו עושים ורוצים לעזור?

תתמכו בנו

*כל תמיכה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח