אף אחד לא יכתוב לנו, השחקנים החובבניים, איך תמיד בחרו אותנו ראשונים בכוחות, איך היינו מסוג השחקנים שתמיד מוסרים במצב של שניים מול שוער, איך הם זוכרים את השער ההוא שהבקענו באותו מגרש שכונתי בוולה לחיבור ופנימה

אז איך יכול להיות שדווקא אני, השחקן הכי זהיר בשכונה, נפצע לפחות פעם בשנה?

כדורגל שכונות, כשמו כן הוא – הוא שכונתי. אבל זה ממש לא אומר שכל אחד יכול לעשות ככל העולה על רוחו. כי כשזה מגיע לחוקים – שחקני השכונה הופכים לקפדנים שבקפדנים. ושמישהו יעז לבוא מבחוץ עם חוק חדש ומשונה.