אף אחד לא יכתוב לנו, השחקנים החובבניים, איך תמיד בחרו אותנו ראשונים בכוחות, איך היינו מסוג השחקנים שתמיד מוסרים במצב של שניים מול שוער, איך הם זוכרים את השער ההוא שהבקענו באותו מגרש שכונתי בוולה לחיבור ופנימה

אני מנסה לזקק כאן את מה אני מרגיש כלפי התנהלות הממשלה, ההתאחדות לכדורגל והאחראים על קבלת ההחלטות בזמן האחרון, בהקשר של הספורט המקצועני.

שירים את ידו כל מי שהיה מופתע מרימון העשן הצהוב שהופעל אתמול ביציע אוהדי הפועל באר שבע בבלומפילד. אף אחד? זה בדיוק מה שחשבתי.

בואו נבחן את עונת המלפפונים העוברת עלינו הקיץ מעט מקרוב. השתוללות פראית של קבוצות מסוימות, לצד אפטיות ואדישות של אחרות. המשותף לכולן הוא חוסר התכנון הזועק לכל עבר

אז תיקו או ניצחון יבטיחו לנו דרג שלישי במוקדמות, אבל מה קורה במקרה של הפסד? במקרה כזה כבר צריך להוציא מחשבונים וזה תלוי גם בהפרש השערים.

בואו נודה באמת, לא חסרות סיבות להתייאש מהסאגה המסועפת סביב הגעת השחקן הטוב בעולם (כן, אבל זה נושא לפעם אחרת) ונבחרתו, ארגנטינה, למשחק מול הנבחרת הישראלית שבוע לפתיחת הגביע העולמי ברוסיה.