סיפור לא מקסים

בס”ד

הקבוצה האהודה עליי באיטליה היא אינטר. אהודה היא מילה קצת גדולה, מפני שכבר שנים לא ממש משנה לי מה קורה בסריה א’, במיוחד מאז שיובנטוס השתלטה על ליגת המגף, אבל עדיין שמורה אצלי בלב פינה חמה לנראזורי, אותם התחלתי לאהוב מאז שהשחקן הטוב בכל הזמנים שיחק שם. או לפחות אחד מהם.

רונאלדו, ויירי, אינטר
רונאלדו וכריסטיאן ויירי
Credit to “Ronaldo Nazário” Facebook page

זכורה במיוחד העונה בה הייתי מוכן להישבע שהליגה הייתה מכורה, אז רונאלדו לא קיבל פנדל שהגיע לו, יובנטוס קיבלה פנדל שלא הגיעה לה (והחמיצה), כבשה מאוחר יותר ולקחה את האליפות. נוכחותו של רונאלדו באינטר סימלה יותר מאשר שחקן ענק במועדון גדול, היא סימלה שאינטר חזקה גם בשוק האירופאי. אחרי עונת קסם בברצלונה, עבר הפנומן לכשף את יציעי הסן סירו. וכמה שהוא כישף אותם. גם העובדה שאחרי מונדיאל נפלא אישית ואליפות עולם נבחרתית הוא עבר בסכום אדיר לריאל, הוכיחה שאינטר יודעת לעשות עסקים, גם אם מאוחר יותר היא תאשים את השחקן עצמו בבריחה ובביום פציעה. ורונאלדו, שוב, הוא רק סמל לאינטר הגדולה.

פעם הוא כישף את הסן סירו. רונאלדו
Credit: Ronaldo Inter Facebook page

המוני שחקנים נפלאים עברו במועדון השחור כחול. אם זה “היורש” אדריאנו. אם זה הקפטן חאבייר סאנטי, או “אחיו” האיטלקי הפחות מוכר כריסטיאנו סאנטי. עברו שם עוד כמה דרום אמריקאים נפלאים כמו איבן קורדובה, וולטר סמואל, אלבארו רקובה, לוסיו, דייגו מיליטו, אסטבן קמביאסו, חואן ורון, הרנאן קרספו ואחרים. גם אירופאים גדולים עברו שם; לואיש פיגו, אנדראה פירלו (לפני השיא), קיבו, ויירי, סניידר, טולדו, מטראצי ועוד. גם מאמנים גדולים עברו שם. אינטר סימלה, יותר מהכל, כבוד. כל שחקן שכיבד את עצמו שמח לעבור שם. גם ויירה ואיברהימוביץ’ נתנו שם עונות נהדרות. גם סמואל אטו וכל זאת למרות שהם הגיעו גם כך מאימפריות. כולם זוכרים את התמונה של מוריניו ומטראצי מחובקים ובוכים אחרי הזכיה בגמר ליגת האלופות. כבוד הוא הדבר שהיה הכי חשוב למאסימו מוראטי, הבעלים המיתולוגי וגם לאביו, בעלי המועדון לפניו.

אז איך קרה, שאחרי כל השמות הענקיים האלה שעברו במועדון, מי שמוביל אותו כיום הוא שני אנשים, שכבוד נמצא אחרון ברשימת הערכים שלהם? הראשון הוא המאמן לוצ’יאנו ספאלטי. אחרי שאימן את רומא בשתי קדנציות שונות והסתכסך עם טוטי בכל אחת מהן, הוא עזב את הקדנציה האחרונה כשהוא משאיר אחריו כוויות בהמון מקומות. אצל טוטי, שמעולם לא אהב את ספאלטי. אצל האוהדים, שמשוכנעים שהמאמן גרם לכוכב הבלתי נלאה לפרוש. וגם אצל התקשורת, שתמיד מעדיפה את הצץ הנוצץ (טוטי), מאשר הצד שיתקשה להגן על עצמו. כיום ספאלטי מאמן את אינטר ולמרות שאין חולק על יכולות האימון שלו (גם אם כן על יכולותיו להנהיג מנטלית קבוצה), ההנהלה החדשה הייתה צריכה לחשוב פעמיים לפני שהנחיתה מאמן שיכול להסתכסך עם הכוכבים שלו. הוא הוכיח יציבות בתחום הזה.

ספלאטי, אינטר
Credit to “F.C. Internazionale Milano” Facebook page

השני הוא כמובן מאורו איקרדי. צריך להרחיב? נרחיב. איקרדי הוא חלוץ ארגנטינאי בן 24, שמשחק באינטר זו השנה החמישית ברציפות. ב-127 משחקים הוא כבש 77 שערים. הספק אדיר. הייתם מצפים שחלוץ בגיל כזה, עם רקורד כזה, יהיה חלוץ פותח בנבחרת, צמוד למסי. גם מאורו ציפה. או שלא. אחרי שרשם הופעה אחת בלבד במדים של ארגנטינה (עד ההופעה השניה השבוע), החליטו המאמנים הלאומיים שהם לא מעוניינים בשירותיו של השחקן. הוא כובש המון, הוא לא אלים, אז מה הבעיה?

כשמקסי לופז כבש צמד במדי ברצלונה מול צ’לסי בליגת האלופות ב- 2006 בגיל 22, הוא לא האמין שב-2012-2013 הוא יתעסק בדברים אחרים לחלוטין, שלא קשורים בכלל לכדורגל. ועוד בקבוצה בינונית מינוס. סמפדוריה צירפה אותו בתקווה שניצוצות הכדורגל שלו עדיין שם, כאשר אליו היא ציוותה חלוץ צעיר, גם הוא מארגנטינה, מאורו איקרדי שמו. 11 שערים כבש איקרדי ב-33 הופעות בסמפדוריה ורגע לפני שנבנה לו צמד התקפי נוצץ, דאג החלוץ הצעיר להרוס הכל. בסוף העונה פרצו השמועות על הרומן שניהל איקרדי עם אשתו של לופס וטלנובלה אמיתית התחילה. לופס ואשתו פצחו בהליך גירושין ולכלוכים בתקשורת, כאשר כל מה שלופס ביקש היה שיבינו את עמדתו; צד שלישי שמעולם לא ביקש להיות חלק מהטירוף שנוצר סביבו. הכל יכל לעבור בשקט מצידו, אם רק איקרדי היה מתנצל, אבל מאורו בחר לעקוץ בכל הזדמנות, לרדת על לופס, להכתים את שמו ולשחק את הנבל. הוא אפילו קיעקע את אשתו (גרושתו של לופס) וילדיה על גופו. הוא מעלה ללא הרף תמונות של הילדים לפייסבוק, חרף בקשותיו של לופס שלא יעשה זאת. השניים נפגשו אחד מול השני בליגה ולופס סירב ללחוץ את ידו של חברו לשעבר. איקרדי הפך לאיש השנוא באיטליה, אבל גם בארגנטינה לא מיהרו לחבק אותו. בארץ מולדתם ידעו את מי הם מעדיפים וכעונש, איקרדי לא זומן יותר לסגל הנבחרת. רק לאחרונה קיבל זימן נוסף, אחרי כמה שנים.

לא הקשיב לבקשותיו של לופס. מאורו איקרדי
Credit: F.C. Internazionale Milano Facebook page

אז למה אינטר, סמל של כבוד, נותנת לשניים כאלה להנהיג אותה? האם מדובר במקרה של מינוס ועוד מינוס שווה פלוס? קשה להאמין. אינטר רוצה יותר מכל לחזור להוות פקטור משמעותי בליגה האיטלקית ובעיני הבעלים החדשים והלא איטלקיים, כל האמצעים כשרים. סיפורה של אינטר הוא יותר מסיפורו של מועדון, אלא סיפורה של ליגה שעוד לא התאוששה מפרשת הקלצ’יאופלי. מקסי לופס משחק כיום בטורינו ומחכה לשאריות של בלוטי. מאורו איקרדי מוליך את ההתקפה של ספאלטי באינטר. עבורי, שאריות של חלוץ צעיר בקבוצה בינונית עדיפות בהרבה על תפקיד מפתח וחוסר כבוד בקבוצה בכירה. לטעמי הליגה יכלה להתערב במקרה ולהציב תנאי לאיקרדי, שכל עוד הוא ימשיך להתגרות בחברו לשעבר הוא יושעה ממשחקי הליגה, אבל ההתאחדות האיטלקית לא תעשה את זה. ולכן לא יהיה לה כבוד, גם אם קבוצות הליגה ימשיכו להגיע לגמרים אירופאיים כל שנתיים. אז עד שיהיה שינוי, אני עם מקסימיליאנו. הגיבור הטרגי של הליגה האיטלקית.

מקסי לופז
Credit to “Maxi Lopez” Facebook page
 
       
לוגו עם רקע שקוף

ניוזלטר הזווית!

רוצים לקבל את הטורים הבולטים ישירות למייל באופן מרוכז? הירשמו כאן!