תדמיינו פתיחת פרק של ״שובר שורות״ (מי שלא ראה, תזרמו איתי בכל זאת). הסצינה הראשונה, המצלמה שוכבת על הרצפה, בפריים ניסו אביטן עומד עם צעיף אדום שכתוב עליו פארמה, קצת מחוייך, קצת מפוחד. עוברים סצינה. מסאי דגו לוחץ יד לאיזי שרצקי. איזי עם חיוך זדוני, דגו מבויש ומתרגש.
אבל זה סוף הסיפור. בשבילי, בתור אוהד הפועל פתח תקווה ובן משפחה לאוהדי הפועל חדרה, סוף רע. בכל זאת, שווה לספר את הסיפור שהוביל אליו ומה אפשר וצריך ללמוד מהכל.
נתחיל דווקא מ-מסאי דגו, מי שהיה העונה פחות באור הזרקורים. העונה הקודמת של דגו מיתגה אותו קצת כאיוב של המאמנים בישראל. מאמן צעיר עם מוטיבציה שמתחיל מלמטה לא בעבור הרבה. בכפ״ס זה היה נראה מעולה. אך הסתיים עם התערבות של יצחק שום ופיטורים. לאחר מכן בחר לקחת חלק במסע ההישרדות של הפועל אשקלון. בחירה קצת מוזרה. שהסתיימה בירידת ליגה.
רק טבעי אם כך שאת העונה הזו בילה עם ״הפועל איוב״ – הפועל פתח תקווה. דגו קיבל את הקבוצה בקיץ כשהיא בתהליכי פירוק ואחרי אי שילום משכורות עונה שעברה (שמסתכם למינוס 11 נקודות). ״הגלאקטיקוס״ של העונה הקודמת הלך לקבוצות בכירות בלאומית ו-לליגת העל (לבקוביץ׳, נס זמיר, גל צרויה, עומר ורד ואחרים). בגלל הפירוק לא הייתה אפשרות להחתים שחקנים לחוזים ארוכי טווח. תקציב השחקנים היה נמוך מאוד ונשארו שאריות בודדות מהעונה שעברה (ירין חסן, דניאל שוורצבויים ושחקני בית).
מהאפר הזה, הצליח דגו להתרומם. בנה סגל ראוי מאוד לליגה הלאומית, שהורכב בעיקר משחקנים צעירים ורעבים וכאלו שלא השתלבו אפילו בליגה הלאומית. הוא איתר 2 זרים אפריקאים שהשתלבו מצוין (אחד מהם שוחרר בינואר לפנות מקום ל-יפני הראשון אי פעם בישראל, אך אין להמעיט בערכו), הצליח להנחיל לסגל במהירות סגנון משחק ייחודי המבוסס על החזקת כדור (נדיר בליגה הלאומית) ומשם הדרך למחיקת המינוס הייתה יחסית מהירה.
בהמשך כן הגיעו משברים מקצועיים. דגו עשה התאמות, הסגנון של הקבוצה השתנה והפך ליותר פרגמטי. בינואר הוכיח דגו שוב את העין שלו לרכש. הוא הצליח לייצב את ההגנה ולהוסיף שחקנים שעזרו לו להיאבק עד הרגע האחרון על מקום בפלייאוף העליון (וללא המינוס להיות במאבק העליה). פלייאוף עליון לא קרה. פלייאוף תחתון עקוב מאבקים כן היה. כזה שבו רק במחזור האחרון הפועל פתח תקווה הבטיחה הישארות, אך המשימה הושלמה. מהמצב הבלתי אפשרי שבו פתח את העונה, דגו הצעיד את הקבוצה להישארות בליגה, קידם מספר רב של שחקנים שנתנו עונה מאוד מרשימה בלאומית כמו רם לוי, שגיא דרור, גיא לוי ואחרים. נראה שהיה מחובר מאוד לשחקנים ברמה האישית והצליח לנהל את הסגל היטב. בקרב רוב קהל האוהדים יש הערכה גדולה לדגו – על בניית הקבוצה וההישג של השארת הקבוצה בליגה. לכן גם לא מפתיע שעם קנייתה של הקבוצה ע״י עמותת האוהדים (הכחולה) במהלך העונה, הקול הבולט ביותר היה שהמהלך הראשון שצריך לעשות הוא להחתים אותו לחוזה ארוך טווח על מנת להבטיח עתיד מקצועי במועדון ולתת לו את המושכות.
בינתיים, בעיר האורות, או החשמל, או הסתם עיר שתקועה בין תל אביב לחיפה, או בקיצור חדרה, ניסו אביטן עשה עבודה לא פחות מרשימה. כל כך מרשימה, שאם רוצים להטריל אוהדי מכבי ת״א בטוויטר, אפשר לפתוח את הדיון על אם הוא מאמן העונה ולא איביץ׳.
אביטן הגיע להפועל חדרה בסוף אוגוסט 2018. הוא החליף את מומו ניסטל שהעלה אותה מליגה א׳ מספר חודשים לפני והתפטר אחרי פתיחה מבולגנת של העונה. עבור ניסו זאת הייתה משרת האימון המשמעותית הראשונה בבוגרים, רק בגיל 45. כאשר את רוב הקריירה בנוער ונערים העביר בהפועל ב״ש, בה לא סיים בצורה הטובה ביותר. אביטן העיד על עצמו שהיה על סף פרישה מאימון לפני שלקח את התפקיד. בסופו של דבר אביטן הצעיד את חדרה לעליית ליגה כנגד הציפיות, עם סגל שמבוסס ברובו על שחקנים שעלו איתה מליגה א׳, תוך כדי שהוא מתמודד עם פציעות של שחקני מפתח (גנון וזאנה).
את התנופה המשיך גם בליגת העל, שם התמודד עם האתגר של בניית קבוצה כמעט מחדש. בעזרת איתור זרים ומושאלים שהרכיבו את מירב הסגל, אביטן ביחד עם ההנהלה הגדירו את הפועל חדרה של העונה כ-חלון ראווה שבו ניתן להוכיח את עצמך ברמות הגבוהות של הכדורגל הישראלי. לכן נבנה הסגל בעיקר משחקנים זרים שהקריירה שלהם עוד לא התרוממה, צעירים מושאלים ביחד עם השחקנים שעלו מהלאומית.
וכך היה. חדרה פתחה את העונה בצורה נפלאה ולמעשה הייתה במיקומי הפלייאוף העליון לכל אורכה, תוך כדי שהיא מציגה כדורגל חיובי על סף הנאיבי. שניים מהזרים שאיתר נמכרו בינואר בסכומים משמעותיים לקבוצות בליגה (פלומיין וטאפוקו) ומושאל אחד חזר לקבוצת האם שלו (אבו-פאני) – על פי חזון המועדון. כך בינואר הוטלה על אביטן משימת בניית הקבוצה מחדש. ניתן להתווכח על איכות הבנייה ה-2 (בחצי שנה) איתה התמודד, כי התוצאות של חדרה הידרדרו ככל שהתקדמה העונה, אך במבחן התוצאה הצליח להוביל את חדרה לפלייאוף העליון, ובכך למעשה להבטיח הישארות, הישג שכמעט אף אחד לא נתן לו סיכוי לפני פתיחת העונה. הישג מדהים.
בצד השני של הסיפור יושבים הניסנובים ואיזי שרצקי. אם יש משהו ש״מכתים״ את הקדנציה של הניסנובים כבעלים של הפועל תל אביב, זאת ההתנהלות עם המאמנים, הכוללת המצאת ה״לעשות רפואה״ – לפטר מאמן באמצע העונה רק בשביל להחזיר אותו כשהמחליף כושל. אומנם הצלחה מסחררת ששוחזרה במונאקו ו-ויאריאל העונה, אבל בכל זאת, לא גאווה גדולה, בעיקר כשהמחליף שלו (אופיר חיים) תויג על ידם כ״מאמן העתיד״ של ישראל והעתיד במקרה הזה לא היה יותר מ-7 שבועות. זה לא שזה נגמר טוב עם רפואה. משא ומתן שמטרתו להכניס סעיף בחוזה שלא יקבל פיצויים במקרה שיפוטר, שכמובן מתפוצץ, ואחריו מגיעה החתמה של מאמן אחר במקומו בכל זאת.
אצל שירצקי זה מרגיש שהוא קצת הלך לאיבוד בכל מה שקשור להתנהלות עם מאמנים. בעיקר מאז שעם ק״ש וברק בכר היה מקרה קצת דומה לניסו וחדרה ודגו והפועל פ״ת. למרות שגם לפני היו בעיות, עם רב״ש למשל.
בני בן זקן, סלאח חסארמה, שלומי דורה (לא חודש חוזה כי רצה ״מאמן על רמה״ למרות שהשאיר את הקבוצה ליגה ממצב קשה), מוטי איווניר, שוב בני בן זקן (פוטר אחרי 3 משחקים בראיון ברדיו במחצית בגלל אי שיתוף אחמד עאבד), תומר קשטן, חיים סילבס (שרד עונה שלמה +!), תומר קשטן (פוטר בגלל ביקורת בראיון על שרצקי כשק״ש עדיין בסכנת ירידה), שלומי הדרי (נחשב?). אלו השמות והסיפורים של שרצקי מאז בכר, כל זה ב-4 שנים!
נחזור לסוף. ב-15.5.2019 ניסו אביטן עזב את הפועל חדרה וחתם בתור מאמן הפועל תל אביב. או שהוא בעצם פוטר מהפועל חדרה. או שניהם. כחלק מהגישה של הפועל חדרה גם לאביטן השאירו את האופציות להתקדם פתוחות בחוזה, עם סעיף יציאה מאוד משוחרר. כל מה שהוא היה צריך זה להיות שקוף עם היו״ר המושעה והיועץ הנוכחי אורן גולן. איכשהו הוא הצליח גם את זה לא לעשות ופגישה ״חשאית״ בינו לבין הפועל תל אביב הודלפה לתקשורת. זה הגיע לפיצוץ עם חדרה ואיום בתביעות שלה מול הפועל תל אביב.
ב-4.5.2019, בעיצומו של מאבק הירידה של הפועל פתח תקווה, התראיין איזי שרצקי והודיע בריש גלי שמסאי דגו חתם אצלו לעונה הבאה. דגו הכחיש בתוקף עד לסיום העונה. ב-19.5.2019, יום ראשון, יומיים אחרי שהפועל פתח תקווה הבטיחה את הישארותה בליגה הלאומית, מודיע מסאי דגו סופית שהוא עוזב וחותם בעירוני קריית שמונה. עם החתימה מדווח בכלי התקשורת על כוונתו של דגו ״למשוך״ איתו 2-3 שחקנים מרכזיים מפ״ת לק״ש. בראיון לאחר מעשה למקומונים בפ״ת אומר דגו שחתם רק אחרי ההישארות ושהוא לא מתכוון להחתים שחקנים מפ״ת. אני מקווה מאוד שהוא דובר אמת. אך העננה והשיח סביב הנושא בשבועות האחרונים והמהירות שבה זה קרה בסוף ללא ספק השאירו טעם לא טוב.
אז הסוף הוא דיי רע. אישית, זה איבוד של שני מאמנים שאני מאוד מעריך והייתי שמח שישארו בקבוצות שאני בעדם. אך זה יותר מזה, זה נגמר יותר גרוע מאיך שהיה יכול לקרות. עם טעם מר, עם פיצוצים ובעיקר ניפוץ אשליות להמשכיות ויציבות. בכל זאת, הכל טוב. הכל טוב כי בכדורגל זה לגיטימי לרצות להתקדם מקצועית וכספית, כי מעמדם של מאמנים פה כל כך נזיל שכשיש מאמן במגמת עליה, קשה לכעוס עליו שהוא רוצה לנצל את זה. הכל טוב כי למרות הסוף, הדרך שהם עברו עם הקבוצות הייתה נפלאה ומגיע להם המון קרדיט. הכל טוב כי המצב שבו הם התחילו היה כל כך שונה וכל כך יותר רע ממה שהם השאירו. הכל טוב כי עם הבוסים שהם הולכים אליהם, עוד יש מצב שהם יחזרו.
