״התאריך הוא ה- 6/7/2018, יום שישי. השעה, 23:04. המקום – קאזאן ארנה. על כר הדשא עומדים בשורה ומריעים לקהל שלהם שחקני נבחרת ברזיל. התחושה היא כזו שמגיעה אחרי הצלחה שלא הגיעה בקלות. כשאתה מרגיש כמעט לא נעים כי לא לגמרי הגיע לך לנצח. האוהדים ביציעים מריעים לשחקנים, צלילי הסמבה נשמעים והתנועות, שדווקא פחות נראו ברזילאיות ב-90 דקות על המגרש, באות לידי ביטוי אחרי שריקת הסיום. 

בצד השני, ראשים נפולים. שוב פעם תחושה של פספוס. רוברטו מרטינז ניגש אל קווין דה בראיינה ונותן לו צ׳אפחת עידוד. הג׳ינג׳י ניסה לקחת על עצמו את המשחק, ללא הצלחה. השער המוקדם של ברזיל עיצב את מה שהגיע אחרי. המהלך המצוין של ניימאר חשף את החולשה ההגנתית של לורן סימן והעלה את ברזיל ל1-0 כבר בדקה ה12. משם, החבורה של טיטה שיחקה בסגנון שמאוד רחוק מהסגנון הברזילאי הקלאסי. לבלגים הייתה הזדמנות להוכיח את האיכות שלהם עם הכדור. זו שהובילה אותם לקמפיין מרשים מאוד עד המשחק הנוכחי. שהתחיל עם שלב בתים מושלם. הצגות תכלית מול פנמה וטוניסיה בתוספת נצחון מאוד משכנע על אנגליה. המערך היה מדוייק לשחקנים, כל העוצמה ההתקפית באה לידי ביטוי, והייתה הרגשה שבלגיה על דרך המלך. הניצחון המוחץ על פולין בשמינית רק חיזק את התחושה והאופטימיות לקראת ברזיל, שקצת קרטעה עד כה. אפילו הבלאגן של אחרי פרסום הסגל, במיוחד בהקשר של ראדג׳ה נאינגולאן נשכח.

כעת, הוא כבר הספיק לצייץ ולפתוח את הדיון על האם הוא היה מי שחסר היום להכריע את המשחק. למרות התוצאה הסופית, הנעת הכדור של הבלגים הייתה משובחת והם הצליחו להגיע להזדמנויות טובות. לא בכדי אליסון, שוערה של ברזיל, הוכתר בסיום כשחקן המצטיין. ככל שעברו הדקות והשער של בלגיה לא הגיע, הלחץ גבר. המסירות התחברו פחות. הכוכבים ניסו לקחת על עצמם יותר מדי. דווקא הפקרות הגנתית של האזרד וקראסקו, שהיו מעולים התקפית ויצרו המון בלאגן באגף שמאל, היא זו שהביכה את בלגיה הגנתית והובילה ל2-0 בדקה ה-72. שער מצמק של לוקאקו 7 דקות לסיום מילא את כולם בתקווה. תקוות שווא. מרטינז זרק את כל הכלים ההתקפיים האפשריים מבחינתו, הסגנון השתנה לכדורים ארוכים וגבוהים לתוך הרחבה לעבר לוקאקו, פלאיני ושאר התרנים, אך הם לא הצליחו להושיע. בלגיה מודחת ברבע הגמר. שוב.״

טקסט זה הוא כמובן פרי דמיוני (ואין לקחת אותו כהמלצת ווינר ו\או הימורי חברים), אך ככל שהרהרתי וכתבתי על בלגיה, התגבשה בי המחשבה שהכל מוביל לתוצאה הזו. יש להם את כל הפוטנציאל להגיע בקול תרועה רמה לרבע הגמר, אך ברגע האמת, מול נבחרת עדיפה עליהם, זה ייגמר בעוד הדחה. איך הם מגיעים לטורניר? עם מי? מה התוכנית לצלוח אותו? עדיין מאוד מעניין.

האיש בראש – החולייה החסרה?

רוברטו מרטינז מונה לאימון נבחרת בלגיה באוגוסט 2016 לאחר האכזבה ביורו באותו קיץ. המאמן היוצא, מארק וילמוטס, מגדולי השחקנים הבלגים (עד הדור הנוכחי) וללא ספק מאגדות הנבחרת הלאומית, הועזב מהתפקיד לאחר כשלונות להוביל את הנבחרת לשלבים המאוחרים באמת של הטורנירים הגדולים. הקש ששבר את גב הגמל היה ההפסד לויילס ברבע גמר היורו, נבחרת שעל הנייר חלשה בהרבה מבלגיה. התלונות כלפי וילמוטס היו על קיבעון בבחירת השחקנים וחוסר יכולת להשיג יתרון בעזרת טקטיקה, בלשון המעטה.

מרטינז הספרדי הגיע לתפקיד אחרי קדנציות מוצלחות עם סוונסי ו-וויגאן (כולל זכיה בגביע), אך גם קדנציה בינונית מאוד באברטון. עם סגל השחקנים הנוכחי, ההרגשה הייתה ששדרוג בעמדת המאמן הוא הגרוש ללירה שחסר לבלגיה על מנת להפוך רשמית לחלק מהטופ העולמי. השאלה האם מרטינז הוא האיש, עדיין לא עמדה במבחן אמיתי. מה עשה עד עכשיו ומה צפוי? ארחיב עם התייחסות לבחירת הסגל והבחירות הטקטיות.

בחירת הסגל

נראה כי הצוות המקצועי של בלגיה קיבל החלטה מאוד חדה – לזמן סגל בעל מבנה היררכי מאוד ברור. בראש הפירמידה – הכוכבים (קורטואה, קומפאני, צמד הבלמים מטוטנהאם, דה בראיינה, האזרד ו-לוקאקו), שחקנים שמקומם בהרכב מובטח ואין ספק שהצלחה או כישלון תישען בעיקר עליהם. אליהם מצטרפים מספר שחקנים שמקומם בהרכב כמעט מובטח. למעשה ניתן להגיד שאם לא הפציעה של קומפאני היו 10 שחקנים מובטחים בהרכב לקראת המשחק הראשון (קורטואה, קומפאני, ורטונגן, טובי, מונייה, קראסקו, דה בראיינה, מרטנס, לוקאקו והאזרד).

השלב הבא בפירמידה הוא מספר מועט של שחקנים שילחמו על המקומות הנוספים בהרכב ויהיו כלים למטרות ספציפיות בתור מחליפים או הרכב למשחק בודד (למשל דמבלה מול ויטסל, ופלאיני ו-מיצ׳י כמחליפים). בתחתית ההיררכייה, ה״שומן״ של הסגל, שחקנים שברור להם שכנראה לא יראו דשא במהלך הטורניר והם שחקנים שמרטינז מעריך או אוהב. כאלו שיעשו הכל בשביל מאמנם (למשל צ׳אדלי, בויאטה, ינוזאי ו-דדונקר).

אחת ההחלטות הקריטיות ביותר של מרטינז בזימון הסגל היייתה אי-זימונו של נאינגולאן. דווקא אחרי הופעות נהדרות בשלבים המתקדמים של ליגת האלופות, כשהוא קונצנזוס בפי כל אוהד ממוצע, בחר מרטינז להשאירו בבית. נאינגולאן הוא מהקשרים המרכזיים המגוונים והאיכותיים ביותר שיש בעולם הכדורגל. הוא משלב יכולת הגנתית משובחת ביחד עם אפשרות לתפקד באזורים קדמיים יותר ולהוות איום התקפי. לכן ההפתעה המקצועית הייתה כה גדולה. הבחירה לא לזמנו הגיעה בתזמון הכי מוקדם שאפשר, כבר בזימון הסגל המורחב.

התגובות לא איחרו לבוא. הקהל הביע חוסר שביעות רצון, נאינגולאן בעצמו הביע את מורת רוחו ואף פרש מהנבחרת, שוב. מסלול ההתנגשות בין נאינגולאן למרטינז ממש לא התחיל עכשיו, ואם להיות כנים, אי זימונו לא באמת היה צריך להפתיע מישהו. במוקדמות שיחק 2 משחקים בלבד. על פניו הועדפו לאורך הדרך, וברגע האמת, שחקנים שלא משחקים באופן קבוע בקבוצות בינוניות (טיילימנס, ויטסל ו-צ׳אדלי). לנאינגולאן היסטוריה של אורח חיים לא ספורטיבי, בעיות משמעת (איחור לאסיפות ודברים דומים בנבחרת) בגינם המאמן הספרדי בחר להתייחס לקשר כתפוח רקוב. כשהיה צריך להסביר את הבחירה, ברח מרטינז להסברים הטקטיים (שאפשר לקבל אותם אם ממש מתאמצים). מקצועית, לדעתי ולדעת הרוב המוחלט של האנשים, ברור שלנאינגולאן יש מקום בנבחרת הזו. אם לא בהרכב (כן בהרכב), אז בסגל. מרטינז קיבל החלטה משמעתית שהוא מעדיף שנאינגולאן יהיה בחוץ. הוא כנראה הבין שבהרכב הוא לא ירצה אותו, ועל מנת לקדש את ההיררכייה הברורה ולהסיט את הרעש ללפני הטורניר, בחר מרטינז לצאת למסע ללא נאינגולאן.

כמאמן מועדונים, מרטינז עוד לא היה צריך להתמודד עם כוכבים בסדר גודל של הכוכבים בסגל של בבלגיה. הסגל עטור בשחקנים שהם הכוכבים של הקבוצה שלהם, וכנראה שיש שם לא מעט אגו. מבחינת מעמד בעולם הכדורגל, אין ספק שמרטינז נחות מלא מעט משחקניו. לכן יהיה מעניין האם ההחלטה שלו עם נאינגולאן תהיה כזו שתראה לשאר שחקני הסגל ש״הוא הבוס״, או תוביל בדיוק לאפקט ההפוך, של ״איך הוא מעז לפגוע בנו מקצועית בגלל ענייני אגו״. האתגר האנושי בסגל הזה יהיה לא פשוט. יש לציין כי כנראה גם על מנת להתגבר על אתגר זה, חבר לצוות המקצועי של בלגיה במהלך הקדנציה הנוכחית תיירי הנרי, כוכב בסדר גודל לא קטן מאף אחד מהשחקנים הנוכחיים, שכנראה יוכל ״להגיע״ אל השחקנים מבחינה פסיכולוגית ולעזור למרטינז להתמודד עם האתגר.

מבחינה מקצועית נטו, החיסרון הגדול של הסגל של בלגיה הוא בעמדת המגן\ווינג בק השמאלי. לעומת כל התפקידים האחרים שבהם יש לפחות שחקן אחד מהרמות הגבוהות ביותר, אין בסגל אף שחקן שזהו תפקידו הטבעי. לכן אי-זימונו של ג׳ורדן לוקאקו הפתיע רבים.

טקטיקה-שמקטיקה

האתגרים

• עומס קיצוני ומאוד מגוון בחלק ההתקפי שצריך להוציא ממנו את המירב. לוקאקו, מרטנס, האזר ו-דה בראיינה כולם שחקני וורלד קלאס, בצורה מאוד שונה. לוקאקו בזכות משחק הראש והיכולת להשתמש בחוזקה פיזית בתוך הרחבה. מרטנס בשל תנועה ללא כדור ויכולת שחרור בעיטה. האזר הוא מהמכדררים הטובים בעולם ואחד הכלים היעילים לפריצת הגנות צפופות. לדה בראיינה ראיית משחק מהמשובחות בעולם ויכולת + גיוון במסירות לעומק שכמעט ואין לאף אחד אחר בעולם (מסי, אינייסטה ואוזיל מוסרים ד״ש).
• חסרון של שחקן איכותי (יחסית) בעמדת המגן השמאלי. לעומת שאר התפקידים במגרש שבהם לא רק שיש לבלגים שחקן הרכב שמשחק ברמה גבוהה ונחשב לשחק מוביל, אלא גם מחליפים טובים, בעמדת המגן השמאלי אין אפילו שחקן אחד כזה (בעיקר עם השארת ג׳ורדן לוקאקו מחוץ לסגל).
• מצבת קשרים מרכזיים מאוד איכותית ועם שחקנים מאוד מגוונים, אך ללא שחקן בכיר בעמדת הקשר האחורי הטבעי. אם לצרפת יש את קאנטה, לברזיל את קאסמירו ופרננדיניו ו-לספרד את בוסקטס, לבלגיה אין קשר אחורי טבעי בכיר בסגל.

נקודות מנחות נוספות

• ורטונגן ואלדרווירלד משחקים ביחד בטוטנהאם כצמד בלמים במערך של שלושה בנבחרת.
• מוסא דמבלה משחק בטוטנהאם במערך של 3 בלמים עם צמד קשרים מרכזיים. הוא הוכיח השנה לא פעם שהכח הפיזי שלו והיכולות בוקס-טו-בוקס שלו מאפשרות לזוג בקישור להתמודד מול שלישיות.
• אדן האזר פרח מחדש אחרי תקופה לא טובה במערכי ה-3 בלמים של צ׳לסי ששחררו אותו מאחריות הגנתית.
• היתרון של תומא מונייר בתור מגן הוא בתרומה ההתקפית שלו. סוג של אלי דסה בלגי אם תרצו.

התוצאה

מערך שהוא איפשהו על התפר בין 3-4-3 ו-3-4-2-1. הרבה קווי דמיון למערכים של צ׳לסי (בעיקר בעונת האליפות) וטוטנהאם, קבוצות ששולחות כל אחת שני נציגים להרכב.

הבחירה של מרטינז בסוג של 3-4-3 היא למעשה חזרה למקורות עבורו. אומנם אנטוניו קונטה קיבל את מלוא הקרדיט על הפופולאריות המופרעת של המערך בפרמייר ליג העונה, אך מרטינז עשה את זה קודם. וויגאן שלו ב2013, זו שזכה איתה בגביע (וגם ירדה ליגה), שיחקה במערך זה באופן קבוע.

במקרה של בלגיה, השלישייה האחורית והשוער הם העוגנים ההגנתיים המשמעותיים היחידים במערך (בעיקר עם ציוות השחקנים הצפוי בשלב הראשון). הרבה מאוד מהיכולת ההגנתית של בלגיה תתבסס על הצמד מטוטנהאם – ורטוגן ואלדרווירלד. בעיקרון, מי שהיה אמור להצטרף אליהם הוא וינסנט קומפאני שנפצע בהכנות. את מקומו יתפסו ורמאלן שגם נוטה לפציעות (ומתאושש מאחת), דדריק בויאטה מסלטיק או לורן סימן, שפחות מוכר לחובב הכדורגל הממוצע. שנמוך יחסית רציני.

את עמדות הווינג בקים יאיישו שני שחקנים עם נטייה התקפית מאוד חזקה, אך שונים בתכלית. תומא מונייה הוא מגן ימני בתפקידו הטבעי. למרות זאת, כאמור, יתרונותיו הגדולים הם במשחק ההתקפה. העונה, למרות שהיה המחליף של דני אלבס בפריז, היה מעורב ב8 שערים (4 שערים ו-4 בישולים). קראסקו, שיתופקד בצד שמאל, הוא במקור שחקן אגף על גבול חלוץ צד. בנבחרת הפך להיות קראסקו בן טיפוחיו של מרטינז והפתרון לעמדת המגן\ווינג בק השמאלי. לחובבי כדורגל ישראלי, אם מונייה הוא האלי דסה של המערך, קראסקו הוא הדור מיכה.

בינואר, כשעזב את אתלטיקו מדריד לטובת הליגה הסינית, היו לא מעט שאמרו שהוא משוגע, לא רק לעזוב בגיל כזה בשל הפגיעה בקריירה, אלא גם בסיכוייו לטוס למונדיאל בקיץ. לא כך הדבר. למרות שלא סיים טוב באתלטיקו ועם צ׳ולו, קראסקו, שתמיד היה שחקן מאוד מוכשר, למד לא מעט על משמעת טקטית והגנתית תחת המאמן הארגנטינאי. לכן הפוטנציאל לבצע את התפקיד גבוה. הרגל החזקה של קראסקו היא ימין, אך הוא לא מסוג השחקנים שמשתמש ברגל שמאל רק עבור הישענות, הוא יודע להשתמש גם בה בצורה טובה. תפקודו באגף שמאל אומנם לא אידיאלי, אך גם לא קטסטרופלי. למרות זאת, יש לצפות שירבה לחתוך למרכז. היכולת שלו לייצר לעצמו ולאחרים מצבים מעמדה זו היא אדירה ותהיה כלי התקפי מאוד יעיל עבור בלגיה.

במערך שלושת הבלמים ו-3 השחקנים הקדמיים התחיל מרטינז להשתמש בשלבים המאוחרים של המוקדמות. עד כה, רוב השימוש במערך היה נגד יריבות נחותות מבלגיה. סגנון המשחק שהונחל בעזרתו היה מאוד התקפי ופתוח. בשלב הבתים של הטורניר, צפויים לבלגיה שני משחקים בדיוק בסגנון זה. נגד פנמה וטוניסיה.

במשחקים הראשונים צפויה בלגיה לנסות ולשלב את כל הכלים ההתקפיים שלה יחדיו בהרכב. כלומר, בנוסף לשני ווינג בקים מאוד התקפיים. ההרכב יכלול גם את דה בראיינה, מרטנס, האזר ו-לוקאקו. המשמעות היא שהתפקוד של דה בראיינה כאחד מצמד הקשרים המרכזיים מתחת לשלישייה התקפית של מרטנס, האזר ו-לוקאקו. אל דה בראיינה במרכז כנראה יצטרף דמבלה, עם אופציה להעדפה של אקסל ויטסל, עוד בן טיפוחים שעבר לסין במהלך הקדנציה שלו. דמבלה הוא מהקשרים המרכזיים האיכותיים ביותר בפרמייר ליג. הגודל שלו והחוזק הפיזי שלו מאפשר לו לזכות במספר רב מאוד של מאבקים במרכז המגרש, אך ממש לא שם מסתיימים יתרונותיו. היכולת של דמבלה לשמור על הכדור היא מהטובה בעולם, והוא למעשה אחד הקשרים המרכזיים היחידים שמצליחים לאורך זמן לבצע מספר דריבלים משמעותי בכל משחק.

עם זאת, צמד קשרים שכולל את דה בראיינה ועוד קשר בוקס-טו-בוקס (דמבלה או ויטסל) הוא קישור יחסית דל מבחינה הגנתית ויכולת להשתלט על מרכז המגרש במאבקים. דמבלה אומנם שיחק לא מעט בעונות האחרונות בצמד קשרים בטוטנהאם ועשה עבודה נפלאה, אך חייבים לקחת בחשבון שעשה זאת תחת המכונה המשומנת של פוצ׳טינו שכוללת משחק לחץ מאוד אינטנסיבי, דבר שלא ניתן לצפות מאופי השחקנים לצידו בבלגיה ומשחקנים בליגה הסינית, הדבר הכי רחוק מאינטנסיביות.

במשחקים שבו זה יהיה ההרכב בלגיה תקווה שהאיכות ההתקפית שלה והמשחק הפתוח ישחקו לטובתה. היא תקווה שלא יהיה מאבק אמיתי על מרכז המגרש, ושיכולות המסירה ויצירת הזדמנויות של שחקניה יכריעו את היריבות לוותר על האמצע. בהתחשב בכך שיש לה את הכלים ההתקפיים כנראה הטובים בטורניר והם משחקים נגד נבחרות יחסית חלשות, יש לצפות שזה יצליח.

באיזשהו שלב בטורניר, בלגיה תפגוש נבחרות חזקות יותר. יש שיגידו שהמשחק השלישי בשלב הבתים נגד אנגליה הוא כזה או זמן טוב להתייחס לנושא הזה. זה יכול לקרות גם אחרי בשמינית או אפילו, ברבע הגמר. מה שבטוח, הציוות המקורי עם קישור כל כך דליל יהווה בעיה באיזשהו שלב. כשזה יקרה, מרטינז יצטרך לבחור – האם הוא שומר על המערך ומשנה את הציוות האנושי, או משנה לחלוטין את המערך. כרגע, בהינתן חוסר ההכנה על מערכים אחרים והמחסור במגן שמאלי טבעי, השינוי הפנימי בתוך המערך הוא זה שנראה כהגיוני ביותר.

השינוי יתבצע על ידי הוספת קשר נוסף להרכב על חשבון אחד מהשלישייה ההתקפית. במקרה כזה דה בראיינה יזוז לשלישייה ההתקפית שגם תשנה את התיפקוד שלה, כשדה בראיינה מתפקד כקשר התקפי. בציוות כזה יהיו לבלגיה שני קשרי בוקס-טו-בוקס קלאסיים בהרכב (למשל – ויטסל + דמבלה) ביחד עם דה בראיינה, שמרכיבים שלישיית קישור מאוד איכותית ומגוונת, כזו שקשה להגדיר כנקודת תורפה. אופציות נוספות לקשרים הם יורי טיילמנס ו-פלאיני.

כשאני מנסה לחשוב מה האפשרויות הנוספות של מרטינז לתוכנית משחק, אני נתקע. מעבר לקו הגנה מרובע כמעט ולא בא בחשבון. אופציות אחרות לווינג בקים עם אופי שונה גם אין באיכות גבוהה. הבסיס הטקטי והאנושי שאמור להוביל את בלגיה יתבסס על אחת משתי האופציות הנ״ל.

בתוך משחקים, למרטינז יש את האפשרות לבחור מעבר בין סגנונות. אם ע״י הכנסת שחקנים עם משחק ראש משובח כמו פלאיני ומעבר לכדורים ארוכים, ואם ע"י עיבוי הקישור במוסרים משובחים על מנת לנצח במאבק על החזקת הכדור והנעת כדור איטית ומסודרת.

מה יקרה ת'כלס?

תחזית אופטימית: דה בראיינה הופך להיות מועמד לגיטימי להיות השחקן הראשון שהוא לא מסי/רונאלדו שזוכה ב-בלון ד'אור מאז 2007 (קאקה) אחרי שהוביל את בלגיה לזכייה במונדיאל ואת מנצ'סטר סיטי לאליפות באותה עונה.

תחזית פסימית: מסיימים במקום ה-2 בבית אחרי הפסד לאנגליה במשחק הישיר, מודחים על ידי קולומביה של חאמס ופלקאו בשמינית. הופכים לאנגליה מודרנית.

תחזית ריאלית: התסריט שתיארתי בפתיח 🙂