מהרגע הראשון שהחלטנו להקים את האתר ידעתי שאת הפוסט הראשון שלי אני אכתוב על משחק המחשב "מנג'ר".

אותו משחק מוזר שלא רואים בו בכלל את המשחק עצמו אלא רק כתוביות מרצדות שמדווחות בטקסט על מה שקורה במגרש, אותו משחק שכל מי שלא "פריק של הדבר" לא מבין מה נסגר איתך ולמה אתה משקיע ימים שלמים בלשחק במשחק שאתה בעצם לא "משחק" אותו.

האהבה שלי למנג'ר התחילה בגיל מאד צעיר. אני ממש זוכר את עונת המנג'ר הראשונה ששיחקתי. התמכרתי. בתור ילד השקעתי זמן פשוט לא הגיוני במשחק הזה. הכרתי  כל שחקן בכל ליגה, עשיתי  סקאוטינג על שחקנים צעירים ומבטיחים  (נסטה, קנאברו וגם איזה שוער צעיר בשם בופון שאני בטוח שיצליח), בניתי את הליגה הישראלית מאפס בכל גרסה חדשה שיצאה, קניתי, מכרתי וקנסתי שחקנים. הרגשתי כאילו אני מינימום גרהאם סונס (המנג'ר של ליברפול באותה תקופה).
אני ממש זוכר שבגיל צעיר פחדתי להתבגר רק כי כשאתה מבוגר אין לך זמן לשחק מנג'ר כי אתה צריך ללכת לעבודה.

יש שיגידו (אמא שלי, אחי, אשתי ובעצם כל הסביבה הקרובה שלי) שקצת הגזמתי עם זה.
היינו, אני ועוד חבר משוגע לדבר, מבריזים מביה"ס, יושבים ומשחקים 6 – 10 שעות ביום במשחק.
וזה עוד במחשבים של פעם. שאחרי כל משחק המחשב היה צריך לחשב את התוצאות של שאר המשחקים וזה לקח יובלות, וכשמתחילה עונה חדשה יכולנו לאכול צהריים, לצאת לשחק סטנגה ולחזור והוא עדיין היה חושב. סבלנות על!

אני באמת לא חושב שהשקעתי כמות זמן זהה למשהו אחר בחיים כמו השעות שהעברתי במנג'ר.

באיזשהו שלב היו 2 גרסאות למשחק:

ה-FOOTBALL MANAGER וה-CHAMPIONSHIP MANAGER.
זאת ממש הייתה, ועדיין, בחירה בהשקפת עולם. כל אחד היה צריך לבחור צד. עד היום יש ויכוחים סוערים איזה מנג'ר הוא המנג'ר האידיאלי.

ככל שהתבגרנו גיליתי אנשים נוספים ששותפים להתמכרות הזאת. זה הגיע למצב שהשותף שלי לחדר בלימודים (במכללה כן ?) היה משחק עם חבר משותף שלנו מנג'ר עד 5 בבוקר והם היו מעירים אותי בצעקות בכל גול משמעותי שהובקע, או אליפות אירופה שהם לקחו עם קייבו.

אני שמח לבשר לכם, ולברק הצעיר שפחד להתבגר, שאני גם היום, בגיל 32, עדיין משחק במנג'ר (CHAMPIONSHIP MANAGER) או איך שאשתי קוראת לזה שמנג'ר!