יש דרכים רבות מספור לדרג ספורטאים גדולים. יש שימקמו בצמרת ספורטאים בעלי הישגים אישיים מזהירים, סטטיסטיקות מרובות שערים וסלים, תארי שחקן השנה וכיוצא באלה. אחרים ינהו אחר הישגים קבוצתיים, כתארי אליפות וזכיות באליפויות יבשת ועולם. אלה יצטטו ודאי את אמירתו של ביל ראסל, שטען כי תארים קבוצתיים הם הדבר החשוב, כיוון שתארים אישיים הם לרוב פוליטיים. ויש כמובן עוד סולמות ומדדים לבחינת התחום: כולם יפים, כולם טובים, כולם יודעים את התורה, אך מבחינתי את המדד לגדולתו של ספורטאי, מספר סיפור אחר.
מעולם לא הייתי גרופי של כוכבי על. בקבוצתי האהובה מכבי חיפה, בה שיחקו כישרונות יוצאי דופן כמו עטר, ברקוביץ', רביבו, רוסו וקטן, הלב שלי הלך שבי דווקא אחרי אלון חרזי. במכבי תל אביב של שנות ה-90, זו עם ג'מצ'י, גודס והנפלד – לפני קטש ושפר – אני חיכיתי לפירורי הדקות של טרי פייר (מי?) ובקבוצת האליפות האדירה של מייקל ג'ורדן וסקוטי פיפן בשיקגו, אני התמוגגתי מיכולתו של נהג המשאית ומבקר הסנדוויצ'ים, הסנטר ביל וונינגטון, לרוץ ולמצמץ בעת ובעונה אחת. ועדיין, אני חייב להודות, שאלוף ה-NBA הטרי לברון ג'יימס הוא ספורטאי גדול.
לא היה לי קל עם לברון. ההגעה שלו כסופרסטאר מהתיכון, עם ליקוקי תקשורת מפה ועד שבוע הבא מצד התקשורת, המאיסו אותו עליי מהר מאוד. לאחר כמה שנים של כישלונות, הוא מותג וסומן כלוזר האולטימטיבי, נחנק במאני טיים ומעדיף שכל מיני דלוונטה ווסטים יקחו את הזריקה במקומו. זה היה בדיוק הזמן מבחינתי לפתח כלפיו אמפתיה. ואז הוא עשה את "ההחלטה". אותו אירוע טלוויזיוני מגלומני וטרחני, בו כל העולם מסתכל על ג'יימס ומחכה למוצא פיו, באשר למקום בו יחליט לשחק. הוא בחר כמובן במיאמי, בחירה שבצידה שתי אליפויות ועוד כיתונות של בוז וזעם קדוש שביעבע בי כלפיו.
לאחר מכן חזר לקליבלנד הגם שאת האליפות שלקח שם עשה על הראש של הקבוצה שלי – גולדן סטייט – שוב היה בו משהו שנגע ללב. האליפות בקבוצה בינונית ובעיקר העובדה שזה קרה בעיר בה גדל ושלא לקחה אליפות באחד משלושת הספורטים הגדולים באמריקה (פוטבול, בייסבול וכדורסל) מזה עשורים, עשתה את העבודה. ואז הוא שוב ארז ונסע ל-L.A. ובפעם האלף חזר להיות נבל. במיוחד עם הגניבה של אנתוני דייויס מניו אורלינס, כששוב לצידו של ג'יימס משחק אחד מחמשת השחקנים הטובים בליגה.
וזה בעצם הסיפור, זהו המדד שבעיניי מאבחן מיהו ספורטאי ומיהו ספורטאי גדול. זה לא משנה אם אני אוהב את לברון, או שונא אותו, עצם העובדה שהוא העביר אותי כזה משא ריגשי מטלטל. שגרם לי לקלל אותו, ואז להתרגש ממנו. לבוז לו ולאחר מכן להנהן בהערכה מול דמותו שעל גבי המרקע ובעיקר, לא להצליח – וניסיתי, באמת שניסיתי – להשאר אדיש אליו אפילו לא לשנייה אחת.
ויש דבר נוסף שלברון ג'יימס מיוחד בו. שחקנים גדולים משנים את המשחק. לברון הוא ללא ספק שחקן שלא נראה עדיין מבחינת שילוב התכונות הפיזיות שלו. הוא מאין פאוור גארד. שחקן שרק בסדרת הגמר האחרונה שיחק בארבע עמדות שונות על המגרש. אבל בסדרה הזו, ובכלל בעונה הזו, לברון המציא דבר נוסף, משמעותי יותר. הוא המציא את הכוכב הוותרן (VETERAN), כלומר זה שמצליח ביד אחת להיות הכי טוב בקבוצה וביד השנייה לזוז הצידה ולתת לכל האחרים – דייויס, רונדו ,KCP – להתבלט ולהיות דומיננטיים.
הדיון על הגדול מכולם אי פעם הוא לא כזה שמוכרע על המגרש. תנו לילידי שנות ה-80 ומטה גם עוד 8 אליפויות של לברון והוא לא ידגדג את מייקל מבחינתם. אבל דבר אחד בטוח, לברון ג'יימס הוא ספורטאי על, מספר סיפורים גאוני, מלך ומנוול.
