11 בנובמבר 2007 הוא תאריך שלא נחרט בזכרון הלאומי. זה היה יום ראשון. שעת ערב. ומה נותנים ביום ראשון בערב? כדורסל ישראלי. משחק ענק, במלחה, הפועל ירושלים, מחזיקת הגביע מהעונה שעברה, מול הפועל חולון של מיקי דורסמן, לימים אלופת המדינה בתום אותה עונה.
לא היה במשחק הזה סל ניצחון על הבאזר, לא היה בו טריפל דאבל מטורף ואפילו לא דאנק זכור או שלשה מחצי מגרש. מה שכן היה בו זה את אוהד הפועל חולון יוסי מלאך (…) אשר השליך למגרש חזיז, אותו פינה המאבטח יואב גליצנשטיין בידו החשופה, מה שעלה לו בקטיעה מלאה של שתיים מאצבעותיו וקטיעה חלקית של אצבע נוספת.
מילדות נמשכתי לכדורסל הישראלי. תחילה כמובן למשחקי מכבי תל אביב בימי חמישי. היינו קובעים כמה ילדים, מזמינים משלוח של בורגר קינג(!) ויושבים לראות את בחורינו מול הגויים. לאט לאט, דרך הצלחת הפיראטית בקיבוץ, התחלנו לקבל גם חתיכות של כדורסל ישראלי אמיתי ולהכיר גיבורים שעד אז קראתי עליהם רק ב"על המשמר" זצ"ל. היו שם עדי גורדון ופפי תורג'מן, שמעון אמסלם ועופר פליישר, אמיר כץ ועוד רבים וטובים. אני אפילו זוכר חופשה באילת עם המשפחה, שאני – ילד תמהוני שכמוני – מחשיב כפסגתה, את היכולת לשבת על המיטה בבית ספר שדה בו ישנו בקיבוץ אילות ולראות משחק ליגה ישראלית בכדורסל.
ישבתי באותו ערב לראות את קבוצתי הירושלמית, מול הדוברמנים של חולון. ברגע שיוסי מלאך ביצע את המעשה הטרוריסטי שלו, שיפשפתי את העיניים כלא מאמין. לאחר דקות ארוכות של בהייה במסך, בו שודרו הילוכים חוזרים של המקרה משלל כיוונים, כיאה לאירוע ספורט, כיביתי את הטלוויזיה והרגשתי שאני חייב לצאת להליכה. התחושה העיקרית שהרגשתי בגוף היא של כעס. כעס עצום על אותו מחבל, שפגע והרס לי ולכולנו, את הדבר היפה הזה שאנחנו כל כך אוהבים. ששוב לא נדבר הערב על אחוזי קליעה וסגירה לריבאונד, אלא על אחוזי נכות וסגירת הליגה.
הכדורסל הישראלי הוא מחלה דו קוטבית. מצד אחד ההצלחות הפנומנליות של נבחרת ישראל ומכבי תל אביב בזירה הבינלאומית, לאורך השנים, נבחרות העתודה הנהדרות, כספי ומקל ב-NBA ואוטוטו גם דני אבדיה הנפלא. מן הצד השני אולמות חצי ריקים, אי סדר בעולות ויורדות מליגת העל, חיבורים משונים (זוכרים את הפועל חיפה/רמת השרון?!) ואלופה נצחית שהשחיתה ענף שלם – לאו דווקא מבחינה פלילית.
ברמה האישית, היה לי גם משהו פרטי שגרם לי למשבר אמוני עם הליגה שלנו. הוא לא קשור לשחקן או מאמן, גם לא לקבוצה או להתנהלות בלתי תקינה. הוא קשור למי שהיה הפנים והקול של הכדורסל הישראלי במשך כשני עשורים. בדיעבד, הסתבר לי שלא היה לי כל כך חשוב מי משחק, כל עוד עופר שלח משדר. היכולת שלו להעצים את החוויה, עם ידע עצום, רהיטות, הומור וכריזמה בלתי נגמרת, סחפו אותי והידקו את האהבה לשידורים. היה גם עוד משהו יוצא דופן באיש הזה כפרשן כדורסל, אהבה אין סופית למה שהוא עושה. לפעמים הייתי סופר ארבעה ואפילו חמישה משחקי כדורסל שהוא מפרשן בשבוע, אי אפשר לחיות בעומס כזה מבלי לאהוב כל כך את מה שאתה עושה. ואז הוא הלך ממני ומהכדורסל לפוליטיקה. במעשה אצילי בו הוא מוותר על חיי הנוחות שהיו לו והולך לעשות את המדינה לטובה יותר (לא הצבעתי לו…). מעצבן!
לזכותם של אנשי ערוץ הספורט יאמר שהם אוהבים את הכדורסל הישראלי ומטפחים אותו. שי האוזמן הוא היורש האמיתי של שלח. חכם, ידען, כריזמטי ומצחיק. עודד הלפרין הוא הנדב יעקבי והאבי מלר של הכדורסל הישראלי, לפעמים אני פשוט נרעש מהעומק ורוחב האופקים המשתקפים מעבודתו. ועל כולם מנצח עופר "ג'ובה" גרוס, עורך העל ומנחה הפודקאסט הנפלא "SPEAK N ROLL". וכולם בעיקר, בעיקר, אוהבים כדורסל ישראלי.
אני מעריך, בלי לבדוק, שבישראל קיים מצב שלא קיים בהרבה מקומות בעולם. יש פה מאות אלפי חובבי כדורסל ומעטי מעט שאוהבים ומתעניינים בכדורסל ישראלי. איך אני יודע? תעשו משאל זריז בין חבריכם חובבי הכדורסל ותשאלו אותם מי הם השחקנים הישראלים של הפועל ירושלים? מאיפה עבר עוז בלייזר למכבי תל אביב ומי היה המאמן של הפועל חולון בעונת האליפות שלה? הרוב לא ידעו. לעומת זאת, רוב חובבי הכדורסל ידעו לומר מי משחק בחמישייה של הלייקרס, מי מאמן כבר שניים וחצי עשורים את סן אנטוניו ומי זה ההוא עם הזקן מיוסטון, שבחיים לא מצא זריקה שלא אהב.
אז אנחנו קהילה קטנה, עם מעט נכסים (אבל מלהיבים!) עם הרבה מלאכי חבלה שמבקשים להצמיא, לייבש ולהקטין פה את העסק. אבל לא נרתע, הפתרון של קבוצות ליגת העל בהירשמות לליגה הבלקנית ובכך לעקוף את חוקי הסגר על אימונים היא בדיוק מהמהלכים המפתיעים של צבא קטן וחכם. ישר כוח לכל העוסקים והמקליטים, יש מי שמקשיב, מעריך וחולם להיות שם איתכם.
