ספורטאים גדולים נמדדים ביכולתם להוציא אותנו מהמשחק, על המרחב של הדמיון, של השיח, של הויכוחים ופרשנויות המסדרון. דייגו מראדונה היה סיפור מתחילתו ועד סופו

מעולם לא הייתי גרופי של כוכבי על. בקבוצתי האהובה מכבי חיפה, הלב שלי הלך שבי דווקא אחרי אלון חרזי. במכבי תל אביב של שנות ה-90, אני חיכיתי לפירורי הדקות של טרי פייר (מי?) ובקבוצת האליפות האדירה של מייקל ג'ורדן וסקוטי פיפן בשיקגו, אני התמוגגתי מיכולתו של הסנטר ביל וונינגטון. ועדיין, אני חייב להודות, שאלוף ה-NBA הטרי לברון ג'יימס הוא ספורטאי גדול.

המשחק נגד סקוטלנד הכניס אותי למצב ששנים רבות לא הייתי בו ביחס לנבחרת ישראל. הלחץ, המתח, החרדה, העמידה על הרגליים במשך כל ההארכה והעובדה ששלחתי לחברים שלי הודעות ווצאפ בנוסח "איזה מתח", "יואו אני לא נושם" ו"אין לי דם בגוף", החזירו אותי לימים אחרים. זמן לסכם את המשחק ולהביט להמשך.

11 בנובמבר 2007 הוא תאריך שלא נחרט בזכרון הלאומי. זה היה יום ראשון. שעת ערב. ומה נותנים ביום ראשון בערב? כדורסל ישראלי. משחק ענק, במלחה, הפועל ירושלים, מחזיקת הגביע מהעונה שעברה, מול הפועל חולון של מיקי דורסמן, לימים אלופת המדינה בתום אותה עונה. לא היה במשחק הזה סל ניצחון על הבאזר, לא היה בו טריפל דאבל מטורף ואפילו לא דאנק …

עונת 20/21 אמנם רק בתחילתה ממש. אנחנו אחרי שני משחקי ליגה ומשחק אחד באירופה בלבד, אך יש הרגשה שאולי אולי, הגן ההוא מפעם חזר.

לאו מסי הוא קורבן. הוא אומנם חי חיי מותרות, חיים של כסף בלתי נגמר, של מסיבות וקריאות התפעלות, של איפה הוא ואיפה רונאלדו, של לא היה ולא יהיה כמוהו. ועדיין ליאו מסי הוא קורבן. קורבן של מאיגרא רמא לבירה עמיקתא.

למרות שלא הייתי מעורב רגשית במשחק, משהו בו גרם לי לסערת רגשות, לבליל מחשבות ולצורך לנסות להסביר.