אני אוהד מכבי חיפה מילדות. כן, הייתה כנראה אפיזודה חסרת חשיבות של מכבי תל אביב בסביבות גיל שש. אחר כך היה פרק מודע לחלוטין של אהדת בית"ר ירושלים, במסגרתו התרשמתי עמוקות מהשפם של ולדימיר גרשנייב, אבל כשירין כץ הכריז בבריכה של הקיבוץ ברוב עם שהוא אוהד מכבי חיפה, כבר לא הייתה דרך אחרת.

לנוסטלגיה יש דרך לעוות את הדברים, אבל גם היא לא תטשטש את המכבי חיפה ההיא. עם עטר, ברקוביץ', האווירון, רוני לוי ואלון חרזי אהוב נפשי. ברור שהצפייה בקטעי העבר תראה רק את הטוב, היפה, המבריק ולא תראה את ההפסדים, הסכסוכים, בעיות האגו והמשמעת, אולם בכל זאת, הזיכרון הטמון בפנים מספר את סיפורה של קבוצה ששאפה להצליח, דרך גן של כדורגל התקפי ומבדר.

מכבי חיפה הנוכחית, הגם שהיא מוכשרת ומגוונת מאוד, אינה מזכירה את הקבוצה מאמצע שנות ה-90. היא לא שולחת 7-8 נציגים לנבחרת ישראל, היא לא בקונצנזוס כדבר הכי חם באיזור, היא לא תנצח את פארמה באותו משחק חד פעמי באיצטדיון הטרדיני. בשנים האחרונות מכבי חיפה נכשלה שנה אחרי שנה. זה קרוב לעשור שהקבוצה, שבמשך שלושה עשורים שלטה בכדורגל הישראלי כמעט ללא מתחרות, מדשדשת. פרשנים רבים ומצוינים ניסו לתת בכישלונות הללו סימנים, אך דומה שאף אחד מהם לא הצליח ממש לגעת בעצב הרגיש שגרם לירוק מלא השמחה והאון, להפוך לאפור דהוי, עצוב ושמוט ראש.

עונת 20/21 אמנם רק בתחילתה ממש. אנחנו אחרי שני משחקי ליגה ומשחק אחד באירופה בלבד, אך יש הרגשה שאולי אולי, הגן ההוא מפעם חזר. המינוי של ברק בכר למאמן, כמי שגדל כאוהד חיפה וחלם שנים להיות בתפקיד הזה, יכול לחלוטין להצליח. בכר הוא מסוג האנשים שלא לוקח את התפקיד שלו כמובן מאליו, אלא כל הזמן לומד, מתפתח ומגוון. כבר במשחקיו הראשונים ניכרים מהלכים טקטיים מאוד מעניינים, שנוגעים בעיקר לשחקני הכנף חזיזה ווילדסחוט שנכנס כמחליף. אולי ניגע בהם מעט בטור הבא.

יותר מכולם, מבליט השינוי שהביא ברק בכר, את מוחמד אבו-פאני. שחקן בית של הירוקים, מוכשר כשד, שלא מצא עד היום את מקומו בבוגרים של הירוקים. ואם זה לא מספיק, אז העמדה הכי נוחה לו היא זו שעליה בדיוק נמצא הקפטן והרוח החיה של הקבוצה נטע לביא. במסגרת הגאונות, שלא לומר הברק של בכר (סליחה…), הוא מוצא דרך נהדרת לשלב בין שניהם. עניין לא פשוט בו נתקלים מאמני קבוצות גדולות פי כמה ולפעמים נכשלים כישלון חרוץ.

אבו-פאני הוא שחקן שמח. הוא קשר אחורי מודרני, שחשיבותו ההתקפית שווה לגמרי לחשיבותו ההגנתית. יש לו את כל סט התכונות של בעיטה-מסירה-הגבהה והוא מנהיג באופיו למרות גילו הצעיר. לכאורה, בכר הולך הפוך ממה שמקובל לחשוב כאשר מגיע למועדון מאמן חדש. הוא "אמור" היה לשמר את הקיים תחילה, או מקסימום להביא שחקנים זרים ולהכניס אותם להרכב. לזרים כידוע, הכי קל לבוא בטענות. אבל לא הוא. ברק הכניס ללב ליבה של הקבוצה שחקן שהוא אנרג'ייזר, הימור גדול, שעשוי וחייב להשתלם.

ומילה אחרונה לבכר עצמו וגם לפרשנים מסביב: אפשר וצריך לדבר טקטיקה, חובה לנסות ולהשתפר כל הזמן וחשוב לשים לב לבעיות ולפערים. אבל אפשר גם להינות. יכול להיות שהעונה שוב תסתיים במפח נפש, אולי הדברים יקרטעו, בטוח שמתישהו תהיה נפילה בסדר גודל כזה או אחר, אבל כשהקבוצה משחקת יפה, כשהפאזל מסתדר, כשעל המגרש נראים מהלכים יפים ומעניינים, אפשר פשוט להגיד נהניתי. היה לי כיף. גם זו אופציה.

נסיים הפעם בשיר מתוק של הדג נחש בשם סוד ההצלחה. שיר אירוני, המדבר על הדרך להצליח.