יש עתיד לנבחרת ישראל?

ההפסד האחרון של הנבחרת לסלובניה חיסל כמעט סופית את סיכויי ההעפלה של ישראל ליורו ראשון בתולדותיה. כצפוי, מיד לאחר ההפסד הגיעו קולות הצקצקנים שטענו כי הרצוג צריך ללכת הביתה. הטור הזה, בניגוד להרבה קודמים, לא בא לשכנע את הקוראים כי הרצוג הוא המאמן המושלם, אלא לציין כי הבעיה אינה מתמקדת במאמן, אלא חמורה בהרבה.

אנדי הרצוג, ווילי רוטשטיינר
קרדיט לדף הפייסבוק של ההתאחדות לכדורגל בישראל

ראשית – הרמה הנמוכה. אנחנו נוהגים לחשוב כי נבחרתנו האהובה מקבילה, פחות או יותר, לנבחרות כמו סלובניה, סלובקיה, הונגריה, רומניה ושות’. יחד עם זאת, כשבודקים את היסטוריית הנבחרות שהעפילו ליורו מגלים שהמצב קשה, קשה מאוד.

22 נבחרות, כולל ישראל, מעולם לא העפילו ליורו. מלבד ישראל, המדינות הן אנדורה, ארמניה, אזרבייג’אן, בלארוס, בוסניה, קפריסין, אסטוניה, איי פארו, פינלנד, גאורגיה, גיברלטר, קזחסטן, קוסובו, ליכטנשטיין, ליטא, לוקסמבורג, מלטה, מולדובה, מונטנגרו, צפון מקדוניה וסן מרינו. אני חושב שהאוהד והעסקן המקומי יעריך כי ישראל טובה מכל המדינות ברשימה, אולי מלבד בוסניה ופינלנד. האמת כמובן, קשה בהרבה.

אותה בוסניה היא מדינה חדשה שהעפילה כבר למונדיאל 2014, והפסידה בשלב הפלייאוף בשני טורנירי היורו האחרונים (לאירלנד ופורטוגל) ואילו פינלנד כבר הבטיחה את מקומה, לכל הפחות, בפלייאוף ליגת האומות הקרוב. שאר הנבחרות, גם הן אינן יריבות קלות עבור ישראל. מה שלא פחות מדהים, הוא לראות את רשימת הנבחרות שהעפילו בעבר ליורו שכוללת את לטביה, צפון אירלנד, סלובניה, איסלנד, ווילס, אלבניה, סלובקיה. כולן עשו זאת בשנים האחרונות ומגיעות מליגות ש”על הנייר” חלשות מהליגה הישראלית.

 

מה ההבדל בין ישראל למדינות שאנחנו שואפים להיות כמותן? ההבדל פשוט – מסה של שחקנים שאינם משחקים בליגה המקומית. נבחרת ישראל מחזיקה בשני לגיונרים מרכזיים בלבד – ערן זהבי ומנור סולומון. שחקנים אחרים או שאינם משותפים מספיק בהרכב קבוצותיהם (טוואטחה, דאבור, נאתכו, חמד), או שאינם טובים מספיק – והכוונה כאן היא לשחקנים בליגה הישראלית.

יש סיבה לכך שזו השנה השנייה ברצף שאין אף נציגה ישראלית בשלב בתים אירופאי – הליגה פשוט חלשה. קחו לדוגמה את נבחרות מזרח אירופה שישראל נוהגת לחשוב שהיא ברמה שלהן, כמו גם נבחרות מערב אירופאיות בדמות נורווגיה, צפון אירלנד ווילס. כל הנבחרות האלה מציגות ליגות חלשות באופן יחסי. ברובן אין קבוצה אחת שבולטת באירופה. רוזנבורג היא כבר מזמן לא מה שהייתה והסרביות חזרו לבמה האירופאית אחרי שנים של כשלונות. למרות הליגה החלשה, הנבחרת הלאומית מגיעה מדי פעם לטורנירים גדולים וגם אם היא לא מככבת, השאלה היא מה ההבדל בינם לבינינו.

נבחרת ישראל מקדוניה הצפונית
קרדיט לדף הפייסבוק הרשמי של ההתאחדות לכדורגל


התשובות
:

  1. מתן דקות משמעותיות לצעירים. לטעמי זוהי אחת מנקודות המפתח של הנבחרות האלה ובאירופה בכלל. בעוד בארץ מעטים השחקנים שירשמו דקות משחק משמעותיות עד גיל 20, בליגות זרות, הכוכבים נחטפים בגיל צעיר מאוד. העובדה שהשחקנים האלה רושמים דקות בגיל צעיר מאפשרת להם למקסם את הפוטנציאל שלהם ולפרוח כבר בגיל צעיר, מה שמוביל למקסום החשיפה שלהם ולמעברים לליגות חזקות יותר.

    גם אם המעבר שלהם מוביל לירידה ברמת הליגה המקומית, בטווח הארוך זה מוביל להצלחה של הנבחרת. שוב, לא מדובר לרוב בהגעה לשלבים הגבוהים באמת, אך אני סבור כי איש בישראל אינו חושב שנבחרתנו הצנועה מתיימרת ליותר מהשתתפות מכובדת בטורניר גמר אירופאי.

  2. הישארות בחו”ל לטווח הארוך. בשנים האחרונות התפתחה בישראל תופעה לפיה שחקנים מקבלים חוזה באירופה וחוזרים ארצה תוך שנה לכל היותר לחוזה מקסימום בזכות סטטוס “לגיונר” שרכשו. מעטים מהם ממשיכים בחו”ל לטווח הארוך ומהם מעטים באמת משחקים ומהווים חלק משמעותי ומרכזי בקבוצה שלהם.
  3. מה שציינתי עד כה מוביל למסקנה שחשוב שאוהדי הכדורגל בארץ ובעיקר העסקנים המקומיים יבינו. נבחרת ישראל קרובה ברמה הרבה יותר לנבחרות כמו מקדוניה, ליטא, פינלנד, קוסובו ומונטנגרו לבין כל שאר אותן נבחרות שכל הפסד מולן מתקבל ב”אכזבה”.

 

בשורה התחתונה, מספר האזרחים בישראל דומה לזה בנבחרות מוצלחות כמו שוויץ, הולנד, שבדיה ואחרות. מה אפשר לעשות?

התשובות :

  1. הדבר הראשון שחשוב להבין הוא שהפוטנציאל להפוך את ישראל לאומת כדורגל נמוך יותר בהשוואה למדינות האלה. בישראל של היום ההורים פחות דוחפים את הילדים להפוך לכדורגלנים. ברוב מדינות מערב אירופה העשירות, אחוז נכבד של כדורגלני הנבחרת מורכב ממהגרים או בני מהגרים, משום שהם תופסים את הכדורגל ככרטיס כניסה לעולם של מערב אירופה (נבחרת שוויץ מורכבת מלא מעט שחקנים שברחו כפליטים ממלחמת האזרחים ביוגוסלביה, כך שהמחשבה הראשונית לפיה מדובר במהגרים יוצאי מדינות אפריקה וארצות ערב אינו מדויק).
  2. שימוש במודל הגרמני. ב-2004, נבחרת גרמניה חוותה כשלון יוצא דופן כשלא הצליחה להעפיל לרבע הגמר משלב הבתים. בתגובה, ההתאחדות הציבה יעד של זכייה ב-2014 (מחשבה לטווח ארוך) והתמקדה בפיתוח שחקנים צעירים ע”י השקעה בעשרות מרכזים לפיתוח כשרונות. יכול להיות שלישראל אין את הכסף שלהתאחדות הגרמנית יש, אך מצד שני גודל האוכלוסייה פה הוא בערך עשירית מגרמניה, כך שהשקעה מועטה יותר עשויה לעזור.

    ההבנה של עסקני ההתאחדות צריכה להיות שמטרות לטווח קצר אינן אפשריות והמחשבה צריכה להיות לטווח הארוך. הפתרון הגרמני נכון. חשוב ללמד את השחקנים יסודות מגיל צעיר שכן מאמן לאומי, מוכשר ככל שיהיה, לא יכול למקסם יכולות כמו מאמן של קבוצה. מאמן לאומי פוגש את השחקנים מספר מועט של ימים בשנה וממקסם את היסודות שמאמני הנוער ומאמני הקבוצות העניקו לשחקנים.

  3. שינוי מבנה הליגה. צמצום הליגה הכרחי, כמו גם מקסום ושינוי מספר הזרים. העלאת מספר הזרים תחייב את הכדורגלן הישראלי להיאבק על מקומו. מי שיהיו טובים יצליחו ומי שלא ידחקו לליגות הנמוכות יותר. בטווח הקצר, הכדורגלן הישראלי ייפגע, אבל בטווח הארוך שיפור רמת הליגה המקומית ומקסום האפשרויות למשחקים אירופאיים ימשכו מכאן את הטובים, ושחקנים נוספים יוכלו לתפוס את מקומם. זרימת השחקנים תהיה טובה יותר. מעבר לכך, הייתי מציע להוסיף סעיף שמחייב את קבוצות הליגה לשתף שחקן מקומי צעיר אחד (עד גיל 21, נניח) לפחות בכל זמן נתון. כמובן שאין הכרח שהקבוצות יצליחו להביא שחקנים זרים מוצלחים, אבל אי אפשר לשלוט בכל.

לסיכום, נציין כי הצעד הראשון בדרך לפתרון הוא הבנת המצב. הליגה הישראלית והנבחרת חלשות. ישנן שחקנים ישראלים מוצלחים בקנה מידה אירופאי, אך הם לא מספיקים. יחד עם זאת, חשיבה לטווח הארוך יכולה לשנות את המצב. אם אנחנו אומת ההיי-טק, למה שלא ננצל את יכולות הניתוח שלנו כדי למקסם את יכולת הנבחרת הלאומית?

נבחרת ישראל
קרדיט לדף הפייסבוק הרשמי של ההתאחדות לכדורגל
 
   

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

   
לוגו עם רקע שקוף

ניוזלטר הזווית!

רוצים לקבל את הטורים הבולטים ישירות למייל באופן מרוכז? הירשמו כאן!